השתלת ICD (Implantable Cardioverter Defibrillator) הינה גישה יעילה לטיפול בחולים עם תסמונת ברוגדה, אך קיים סיכון משמעותי לסיבוכים על-רקע ההתקן, כך מדווחים חוקרים מספרד, במאמר חדש שפורסם בכתב העת Journal of the American College of Cardiology.

החוקרים הציגו את הנסיון שלהם במשך למעלה מעשרים שנים בטיפול ב-370 חולים עם התסמונת; 104 חולים (28%) השלימו השתלת ICD.

מרבית החולים היו אסימפטומטיים עם דפוס אלקטרוקרדיוגרפי ספונטאני מסוג 1 (62.5%); הדפוס האבחנתי באק”ג הושרה במבחן חסם תעלות נתרן ביתר החולים (37.5%).

מבין המטופלים בהתקן ICD, 9.6% אובחנו לאחר אירוע של מוות פתאומי, 47.1% לאחר לאחר אירוע אחד של סינקופה שאינה על-רקע וזווגאלי ו-43.3% היו אסימפטומטיים בעת האבחנה.

במהלך מעקב ממוצע של 9.3 שנים, 70.2% מהחולים נדרשו להחלפת סוללת ה-ICD ו-10.6% פיתחו פרפור פרוזדורים התקפי. בסיכומו של דבר, 21 חולים (20.2%) חוו סך כולל של 81 מכות חשמל הולמות, עם זמן ממוצע עד לטיפול ראשון של 49 חודשים. שיעור מכות החשמל ההולמות היה גבוה יותר משמעותית בחולים שטופלו במסגרת מניעה שניונית (60%), בהשוואה למטופלים במסגרת מניעה ראשונית (9% מהחולים האסימפטומטים, 22% מהחולים עם אירוע סינקופה קודם).

תשעה חולים (8.7%) חוו מכת חשמל לא-הולמת, בהם 20% מהחולים שטופלו במסגרת מניעה שניונית, 7% מהחולים האסימפטומטים שטופלו במסגרת מניעה ראשונית ו-8.2% מאלו עם אירוע סינקופה קודם.

שלושה גברים (2.9%) הלכו לעולמם לאחר מעקב ממוצע של 5.7 שנים: שניים עקב הלם ספטי משנית לדלקת ריאות ואחד עקב טכיקרדיה חדרית עיקשת ופרפור חדרים במהלך הוצאת הליד, עם נזק נוירולוגי בלתי-הפיך בעקבות זאת.

תשעה חולים פיתחו סיבוכים סביב הפרוצדורה: שבעה מקרים של זיהום ההתקן, מקרה אחד של אנדוקרדיטיס זיהומי עקב זיהום ה-ICD ומקרה אחד של טמפונדה לבבית לאחר השתלת ICD. סיבוכים מאוחרים כללו הפרעה בתפקוד הליד שדרשו החלפתו (12 חולים), נדידת ההתקן שדרשה מיקום מחדש (חולה אחד) וחרדה משנית להתקן שדרשה הערכה או טיפול פסיכיאטרי (שני חולים).

J Am Coll Cardiol 2017.

לידיעה במדסקייפ