מטרת המחקר היתה לבחון את ההשפעה של טיפול באמצעות משאבת אינסולין בטווח הארוך על השליטה הגליקמית, על ה-BMI, הסיכון להיפוגליקמיה חריפהוקטואצידוסיס סוכרתית (DKA) בילדים.
החוקרים כללו מטופלים שטופלו באמצעות משאבה בבית חולים לילדים שלישוני אחד, שהושוו למטופלים שופלו באמצעות זריקות , עם תתי קבוצות ולפי גיל, הזמן מאז אובחנה המחלה ורמות ההמוגלובין המסוכר בזמן תחילת הטיפול במשאבה. נתונים כמו רמות ההמוגלובין המסוכר, אירועים של היפוגליקמיה חריפה ושיעור האשפוזים בשל DKA נאספו באופן פרוספקטיבי.
החוקרים השוו בסך הכל 345 מטופלים שטופלו במשאבה לקבוצת ביקורת שקיבלה זריקות. הגיל הממוצע היה 11.4 ((±3.5, משך הזמן עם המחלה הממוצע היה 4.1 שנים ((±3.0 וזמן המעקב הממוצע היה 3.5 ((±2.5. הירידה הממוצעת ברמות ההמוגלובין המסוכר בקבוצת המשאבה היתה 0.6% (6.6 ממו”ל/מול). השיפור בהמוגלובין המסוכר HbA1c נותר מובהק במשך שבע שנות המעקב. הטיפול באמצעות המשאבה הוריד את אירועי ההיפוגליקמיה החריפה מ-14.7 ל-7.2 אירועים לכל 100 שנות מטופל (p<0.001). בקבוצה שלא טופלה עם המשאבה לעומת זאת היתה עליה באירועי היפוגליקמיה חריפה במשך אותה התקופה, מ-6.8 ל-10.2 אירועים לכל 100 שנות מטופל. שיעור האשפוזים בשל DKA היה נמוך יותר בקבוצה בעוקבת המשאבה (2.3 מול 4.7 לכל 100 שנות מטופל, כש- p=0.003) , במשך 1160 שנות המטופל של המעקב.
החוקרים כותבים לסיכום כי מחקרם הוא הארוך והגדול ביותר עד כה שבחן את השימוש במשאבת אינסולין בילדים, ומממצאיו עולה כי הטיפול במשאבה מאפשר שיפור מתמשך בשליטה הגליקמית וירידה במקרים של היפוגליקמיה חריפה ובאשפוזים בשל DKA בהשוואה לעוקבת הביקורת שטופלה באמצעות זריקות.
Diabetologia 2013
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!