בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית (Rheumatoid Arthritis) שיעורי היארעות גבוהים של זיהומי הרפס זוסטר, כך עולה מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת Journal of Rheumatology.
מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את ההיארעות של זיהומי הרפס זוסטר בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית בארצות הברית.
מחקר העוקבה הרטרוספקטיבי התבסס על נתוני Medicare Advantage Part D, עם נתונים אודות התקופה שבין אוקטובר 2015 ועד פברואר 2020. חולים בגילאי 18 שנים ומעלה סווגו לשני מדגמים: חולים עם דלקת מפרקים שגרונית וחולים ללא המחלה הריאומטית. קודי אבחנה ופרוצדורות שימשו לזיהוי מקרים של הרפס זוסטר ולחישוב שיעורי היארעות הזיהום הנגיפי בשני המדגמים.
החוקרים סיווגו את המשתתפים לקבוצות גיל (18-49 שנים, 18-29 שנים, 30-39 שנים, 40-49 שנים, 50-64 שנים וגילאי 65 שנים ומעלה) ולפי סוג הטיפול למחלה הריאומטית.
מהנתונים עולה כי שיעורי ההיארעות הכוללים של הרפס זוסטר היו גבוהים יותר בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית (21.5 מקרים ל-1,000 שנות-אדם; 67,650 חולים) בהשוואה למדגם המשתתפים ללא דלקת מפרקים שגרונית (7.6 מקרים ל-1,000 שנות-אדם; 11,401,743 מטופלים).
שיעורי ההיארעות הגבוהים ביותר בשני המדגמים תוארו בקבוצות הגיל 65 שנים ומעלה (23.4 לעומת 11.4 מקרים ל-1,000 שנות-אדם בקרב חולים עם דלקת מפרקים שגרונית ובאלו ללא מחלת המפרקים, בהתאמה).
יחסי שיעורי ההיארעות המתוק של זיהומי הרפס זוסטר עמד על 1.93 (רווח בר-סמך 95% של 1.87-1.99, p<0.001) בקרב חולים עם דלקת מפרקים שגרונית, בהשוואה לאלו ללא דלקת מפרקים שגרונית.
בקבוצת החולים עם דלקת מפרקים שגרונית, שיעורי ההיארעות הגבוהים ביותר לפי משפחת התרופות תועדו בקרב חולים שטופלו בקורטיקוסטרואידים ובאלו שטופלו במעכבי JAK (או Janus Kinase).
החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מדגישים את ההיארעות המוגברת של זיהומי הרפס זוסטר בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!