מסקר ארצי בקרב אונקולוגים-המטולוגים בארצות הברית עולה כי למעלה ממחצית מהדיונים בנושאי החולה הנוטה למות עם החולים נערכו בשלב מאוחר מדי, כאשר רבים דיווחו כי המתינו עד להחמרה ניכרת במצבו של המטופל בטרם פתחו בדיונים בנושאים אלו.

מהסקר עולה עוד כי המטולוגים העובדים במרכזים שלישוניים נטו לשיחות אלו בשלב מאוחר יותר, בהשוואה לאלו העובדים במרכזים המבוססים בקהילה.

במסגרת המחקר בחנו החוקרים את התועלת של דיונים בנושא החולה הנוטה למות באמצעות סקר שנשלח ל-609 המטולוגים-אונקולוגים שטיפלו במבוגרים עם ממאירויות המטולוגיות. מבין אלו, 349 השיבו על הסקרים (57.3%).

הגיל החציוני של המשיבים עמד על 52 שנים, 75.4% היו גברים, 42.9% עבדו בעיקר במרכזים שלישוניים, 55.4% עבדו בקהילה.

מהתוצאות עלה כי 23.2% מהמשיבים דיווחו כי המתינו עד שהיה ברור כי החולה עתיד למות בקרוב בטרם ערכו את הדיון הראשון אודות טיפול הוספיס ו-39.9% המתינו עד למותו הקרב של המטופל לפני שערכו דיון בנושא המקום המועדף עבור המטופל לסיים בו את חייו.

במכתב למערכת מסבירים מומחים כי חשוב לכלול דיונים בנושא החולה הנוטה למות כחלק מהמכלול של טיפול פליאטיבי ולשלב זאת במערך הטיפול בכל החולים האונקולוגים. לדבריהם, יש לכלול טיפול פליאטיבי כחלק מהטיפול הרפואי בחולים עם מחלות חמורותולהקפיד על מרכיב זה ביחד עם טיפול פעיל כנגד ממאירות.

הם מציינים כי באוכלוסיות חולים עם גידולים סולידים יש מחקרים רבים באיכות גבוהה המוכיחים בבירור את התועלת של תוספת טיפול פליאטיבי כחלק סטנדרטי מהטיפול בסרטן, לא רק בחולים עם מחלה מתקדמת, אלא גם כחלק מהטיפול הפעיל. עם זאת, העיקרון של הכללת טיפול פליאטיבי בטיפול הרציף למחלות ממאירות עדיין לא נכנס להמטולוגיה, בעיקר מאחר והפרוגנוזה של חולים עם ממאירויות המטולוגיות היא שונה.

JAMA Intern Med. Published online December 21, 2015

לידיעה במדסקייפ