מאת ד”ר מיכל איזנשטט

מהצגת 3 מקרי מחקר בכנס ה- American College of Surgeons, עולה כי חולים עם שתלי כף יד זקוקים לטיפול אחזקתי בדיכוי חיסוני במידה פחותה משמעותית ממושתלי איברים סולידיים אחרים.

במהלך 10 השנים שחלפו מאז השתלת כף היד הראשונה, הספירה העולמית עודנה מתחת ל- 70.  ברוב המרכזים, טיפול לדיכוי חיסוני לאחר ההשתלה עוקב אחר משטר רב תרופתי שהתבסס עבור מושתלי איברים סולידיים.  לאורך הזמן, כמובן, מגבירות התרופות את סיכונם של המטופלים לחלות בסוכרת, יתר לחץ דם, כשל כלייתי וממאירויות.

החוקרים מציינים כי רופאים רבים חוששים מחשיפת חוליהם לטיפול מדכא חיסון לשארית ימי חייהם בנסיבות של ניתוח שאינו מציל חיים.

החוקרים הציגו שלושה חולים אשר טופלו במנה חד פעמית של CAMPATH-1H (alemtuzumab) טרם השתלתם, יחד עם tacrolimus במינון של 0.2 מ”ג/ק”ג ליום מיום הניתוח והלאה.  ביום ה- 14 לאחר הניתוח מקבלים החולים תאי מח עצם מן התורם.

לדברי החוקרים, שלושת החולים הדגימו התקדמות יציבה בהחזרת תפקוד ובאיכות חייהם.  מושתל אחד עבר השתלה ברמת מפרק כף היד; מושתל שני עבר השתלה של שתי כפות הידיים; ומושתל שלישי עבר השתלה משולבת של שתי כפות ידיים לאחר השתלת אמה מעל למרפק שנה קודם לכן.

נכון להווה, אחזקת השתלים נשמרת באמצעות תרופה אחת בלבד.

ייחודיות כף היד היא זו שמאפשרת ניהול זה.  בעוד שדחיית שתל פנימי מסתמכת על סמנים בלתי ישירים קריאטינין עבר כליות, אנזימי כבד בכבד, בהשתלת עור ניתן להסתמך על מראה העור בניטור דחייה של שתל כף יד ולבצע התערבות מוקדמת.

סימני דחייה עשויים לכלול נגעים מקולו-פפולריים, פריחה אי רגולרית, מוקדי קשקשת או שינויים במיטת הציפורן.  דחייה קלה ברמת עור היד יכולה להיות מנוהלת בצורה מקומית ולא מערכתית באמצעות משחת טקרולימוס, ובנוסף ניתן להשיג ביופסיה רקמתית בקלות.

יחד עם זאת, הודגם בעבר כי דחייה של העור יכולה להופיע בנוכחות שכבות עמוקות תקינות, כך שדחייה אינה מתרחשת באופן המשכי בהכרח.  כמו כן דחייה כרונית משפיעה על כלי הדם ועלולה לאיים על השתל.

העור עשוי לסייע מחד או להזיק מנגד תאים דנדריטים מסייעים בקידום סבילות לשתל, אך תאי לנגרהנס וקרטינוציטים הינם בעלי השפעה מנוגד.  מטרת הטיפול לאחר ההשתלה הינה שמירת תכונות הסבילות החיסונית תוך פנייה למסלולי החיסון באמצעות מינון נמוך ככל האפשר של תרופות לדיכוי חיסוני.

לידיעה במדסקייפ