מרבית המחקרים האפידמיולוגיים הגדולים שנעשו בעבר הסתמכו על דיווח עצמי סובייקטיבי של המטופלים לגבי שמיעתם, או על מדגמים קטנים יחסית. מטרת מחקר זה הייתה לכמת את הקשר בין אובדן שמיעה לבין דמנציה תוך שימוש בנתוני אמת אובייקטיביים (אודיומטריה) מתוך מערכת רשומות רפואיות אלקטרוניות (EHR) של מרכז רפואי שלישוני גדול.

שיטות
בוצעה סקירה רטרוספקטיבית של מטופלים בני 60 ומעלה, שעברו הערכה אודיומטרית מלאה בין השנים 2010 ל־2023 (עם מעקב עד 2025). החוקרים בחנו את הקשר בין ירידה בשמיעה לבין אבחנה חדשה של דמנציה. חומרת הירידה בשמיעה הוגדרה בשלושה אופנים בלתי תלויים:

1.קודי אבחנה בינלאומיים (ICD-9/10)
2. ממוצע צליל טהור (PTA) בתדרים 0.5, 1, 2 ו-4 קילו-הרץ
3. ציון זיהוי דיבור (WRS – Word Recognition Score)

תוצאות
המחקר כלל 19,235 מטופלים. נמצא קשר ליניארי מובהק בין חומרת הירידה בשמיעה לסיכון לדמנציה.
במדד ה־PTA: כל ירידה של 10 דציבלים (dB) בסף השמיעה הממוצע הייתה קשורה לעלייה של 11% בסיכון לפתח דמנציה (Hazard Ratio [HR] 1.11, 95% CI).  במדד ה־WRS: כל ירידה של 10% בכושר זיהוי הדיבור הייתה קשורה לעלייה של 6% בסיכון לדמנציה (HR 1.06).
גם בשימוש בקודי ICD, מטופלים עם אבחנה פורמלית של ירידה בשמיעה הראו סיכון מוגבר באופן מובהק לדמנציה לעומת אלו ללא האבחנה.

סיכום: מחקר זה מספק ראיות חזקות, מבוססות נתונים אובייקטיביים בהיקף נרחב, לכך שירידה בשמיעה היא גורם מנבא עצמאי לדמנציה. הממצאים מדגישים את חשיבות ביצוע בדיקות השמיעה השגרתיות באוכלוסייה המבוגרת לצורך זיהוי מוקדם של אוכלוסיות בסיכון קוגניטיבי.

Associations Between Hearing Loss and Dementia in a Large Electronic Health Record System
Laryngoscope 2025, 135:3840

פרופ’ יוסף אלידן הקתדרה ע”ש לאשה אייזן באוטולרינגולוגיה (אמריטוס) מחלקת אף, אוזן גרון וניתוחי ראש־צוואר, בית החולים האוניברסיטאי של הדסה