החוקרים עקבו באופן פרוספקטיבי אחר קבוצה קוהורטית של 613 ילדים מהיום שבו הם אובחנו באפילפסיה, בין השנים 1993-1997. האטיולוגיה העומדת בבסיס המחלה היתה קריפטוגנית או אידיופתית ב-492 מהמקרים. ב-121 מהמקרים היתה האפילפסיה “סימפטומטית”, ונקשרה לאי-תקינות נוירולוגית שזוהתה או לפגיעה במהלך העוברות.

במהלך תקופת המעקב שארכה 7.9 שנים, נפטרו 13 מהנבדקים במחקר. רק שניים ממקרי הפטירה התרחשו בחולים שנתקבלו בהם תוצאות נוירולוגיות תקינות פרט לאפילפסיה. 10 מקרי תמותה נקשרו לגורם לפירכוסים, אחד לא נמצא קשור למחלה, ושני מקרים נקשרו לפירכוסים עצמם.

החוקרים מציינים כי שיעור התמותה הכללי באזור בו בוצע המחקר עמד על ערך של 0.47 ל-1000 שנות אדם, באנשים עד גיל 25 שנים. בקבוצת הנבדקים עמד שיעור התמותה על ערך של 0.52 בקרב נבדקים הסובלים מאפילפסיה אידיופתית ועל ערך של 12.6 בקרב קבוצת הנבדקים הסימפטומטיים.

החוקרים מסכמים כי רוב מקרי המוות היו בלתי-נמנעים (קשורים לבעיות נוירו-דגנרטיביות קטלניות) או קשורים לאי-תפקוד נוירולוגי חמור, ולכן מניעת התמותה צריכה להעשות על-ידי מניעת הגורמים העומדים בבסיס המחלה.