מחקר חדש הראה כי הסיכון המוגבר להחמרת רטינופתיה עקב טיפול ב- Semaglutide (GLP-1) עבור מחלת הסוכרת אינו עולה על היתרונות הקרדיו-וסקולריים של התרופה, אך מדגיש את הצורך בהערכה אופתלמולוגית לפני תחילת הטיפול ובמהלכו. מחקר זה מתבסס על מידע ממטה-אנליזה של שבעה מחקרים אשר עוסקים בתוצאות הקרדיווסקולריות של הטיפול בתרופות ממשפחת ה-GLP-1. המחקר פורסם ב-Diabetes & Metabolic Syndrome: Clinical Research & Reviews.
החמרת הרטינופתיה עקב טיפול ב- Semaglutideהוכחה במחקר SUSTAIN-6, עם זאת, ניתוח מאוחר של הנתונים הראה כי ההחמרה נגרמה בסבירות גבוהה כתוצאה מירידה מהירה של רמת הגלוקוז בחולים שסבלו מפגיעה ראשונית טרם תחילת הטיפול.
החוקר הראשי, ד”ר סטיוארט ג. אלברט, בית הספר לרפואה של אוניברסיטת סנט לואיס במיזורי, אמר כי “נראה שהשפעת אגוניסטים מסוג GLP-1 על רטינופתיה לא נובעת מרעילות ישירה של התרופה. ההחמרה נראתה לאחר שנה של טיפול וכאשר הייתה ירידה של 1% ב-A1c”. הוא הוסיף כי “איננו יכולים לשלול שהייתה השפעה מצטברת של המינון לאורך זמן ארוך יותר”.
המטה-אנליזה כללה 56,004 מטופלים, עם שכיחות רטינופתיה בסיסית שנעה בין 9% ל-31%. התוצאות הראו כי סך הכל, בקרב נוטלי ה-GLP-1, לא הייתה עלייה משמעותית בשיעור היחסי של רטינופתיה (RR 1.0, P = .36), בעוד שהייתה ירידה משמעותית בשיעורים היחסיים של אירועים קרדיווסקולריים (P < .001 או P = .001). הסיכון המוגבר לרטינופתיה נראה רק בקבוצת הטיפול ב-Semaglutide תת עורי (RR, 1.7, P = .02). כמו כן, התוצאות הראו קשר מובהק סטטיסטי בין ירידה באירועי לב חמורים וירידה ב-A1c (P = 0.014), בעוד שהחמרה ברטינופתיה נצפתה עם השיפור ב-A1c (P = 0.076).
בתת-אנליזה נפרדת שכללה 11 מחקרים של Semaglutide, מתוכם שישה מחקרים בנושא Semaglutide פומי וחמישה מחקרים בנושא Semaglutide תת עורי, התוצאות הראו כי השינוי בשיעור היחסי של רטינופתיה נמצא בעיקר עבור הטיפול התת עורי שניתן למשך יותר משנה (RR 1.559, P = .022) ועבור ירידה ב-A1c של יותר מ-1.0% (RR, 1.590, P = .016).
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!