מחקר חדש על הטיפול בסוכרת, שפורסם ב-New England Journal of Medicine מאשר: חולי סוכרת מסוג 1 מגיעים לאיזון טוב יותר של הסוכרת עם משאבות אינסולין ”פארדיים’ משולבות סנסור לקריאת סוכר רציפה, לעומת טיפול בזריקות אינסולין.

מחקר “סטאר 3” (STAR 3) הינו המחקר המבוקר, הרחב והממושך ביותר שנערך אודות הטיפול במשאבות אינסולין “פארדיים” משולבות סנסור לקריאת סוכר רציפה, בחולי סוכרת מסוג 1. מתוצאות המחקר שפורסמו בחודש יוני האחרון במגזין המקוון של העיתון “ “New England Journal of Medicine , עולה כי טיפול במשאבת אינסולין עם סנסור למדידת רמות הסוכר הוביל לשיפור משמעותי ברמות A1c, בהשוואה לטיפול בזריקות אינסולין (MDI), הן במבוגרים והן בילדים, עם איזון לא-מספק של סוכרת מסוג 1.

המחקר נערך ב-30 מרכזי סוכרת בארה”ב וקנדה, במשך שנה, בקרב 485 נחקרים, בגילאים שבין 7-70 שנה (329 מבוגרים ו-156 ילדים).

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי טכנולוגיות שפותחו לאחרונה לטיפול בסוכרת מסוג 1 כוללות מגוון משאבות ומשאבות עם סנסורים להערכת רמות הסוכר.

במסגרת המחקר, ערכו החוקרים השוואה בין יעילות הטיפול במשאבה עם סנסור (משאבת “פארדיים” עם קריאת סוכר רציפה ותוכנת CareLink להורדת נתוני המשאבה למחשב במרפאת הסוכרת), אל מול משטר טיפול בזריקות יומיות מרובות (MDI). החולים טופלו באנאלוגים רקומביננטים של אינסולין והיו תחת השגחה של צוות רפואי מיומן. יעד הסיום העיקרי היה השינוי בערכי A1c.

מתוצאות מחקר “STAR 3” עולה כי מטופלים (מבוגרים, בני נוער וילדים) אשר טופלו במשאבת אינסולין משולבת סנסור לקריאת סוכר רציפה השיגו ירידה גדולה פי 4 של ערכי A1c בהשוואה למטופלים שטופלו בזריקות אינסולין (ירידה של 0.8% לעומת 0.2% בלבד), כאשר בקרב המבוגרים בקבוצת המחקר נרשמה ירידה של 1% בערכי A1c.

לאחר שנה אחת, ממוצע A1c שעמד על 8.3% בשתי קבוצות המחקר, ירד ל-7.5% בקבוצת המטופלים במשאבות, לעומת ירידה ל-8.1% בקבוצת הטיפול בזריקות (p<0.001).

שיעור החולים שהגיעו לערכי המטרה של A1c (מתחת ל-7%) היה גבוה יותר בקבוצת המטופלים במשאבות, בהשוואה לקבוצת המטופלים בזריקות אינסולין. שיעור אירועי היפוגליקמיה חמורה בקבוצת המטופלים במשאבות (13.31 מקרים ל-100 שנות-אדם) לא היה שונה משמעותית מהשיעור בקבוצת המטופלים בזריקות אינסולין (13.48 ל-100 שנות-אדם,  p=0.58). לא תועדה עליה משמעותית במשקל באף אחת משתי הקבוצות. כמו כן, ככל שזמן השימוש בקריאת הסוכר הרציפה גדל (מעל ל 81% מהזמן) ירדה רמת ה A1c בממוצע     ב 1.2%.

הירידה המשמעותית ברמת ה- A1C שנצפתה במחקר “STAR 3” התרחשה ללא עלייה בשיעור מקרי היפוגליקמיה, שהיא הסיכון הקליני השכיח ביותר של טיפול אינטנסיבי באינסולין. משאבת האינסולין משולבת סנסור אפשרה ירידה של רמות ה A1c כבר בשלושת חודשי המחקר הראשונים, כאשר הערכים נשמרו לאורך כל שנת המחקר.

החוקרים מציינים מספר מגבלות למחקר, כולל העובדה שאופי המכשירים הרפואיים שהיו בשימוש וההתערבויות היו ידועים לחולים, לחוקרים ולמטפלים. שנית, החוקרים לא בחנו את ההשפעה של טיפול במשאבת-אינסולין בלבד לעומת משאבת אינסולין עם סנסור לקריאת סוכר רציפה, במטרה להעריך את התרומה של כל מרכיב במערכת. בנוסף, האפשרות להכליל את הממצאים די מוגבלת בשל טווח ערכי A1c שהוגדר להכללה במחקר (7.4-9.5%). עם זאת, החולים היוו מדגם די מייצג של חולי סוכרת מסוג 1, הנחשבים מועמדים להגברת הטיפול באינסולין ובסוכרת (חולים שאינם מגיעים ליעדי המטרה עם משטר טיפול בזריקות אינסולין מרובות בכל יום).

החוקרים מסכמים וכותבים כי במבוגרים ובילדים בעלי איזון לא-מספק של סוכרת מסוג 1, יש עדיפות לטיפול במשאבת אינסולין עם סנסור למדידת רמות הסוכר על טיפול בזריקות אינסולין מרובות, כאשר שיעור משמעותי יותר של חולים שטופלו במשאבה הגיעו לערכי המטרה של A1c, בהשוואה למטופלים בזריקות אינסולין. ההבדל בין הקבוצות בערכי A1c הצביע על עדיפות לטובת טיפול במשאבת אינסולין, עם הבדל בעל משמעות סטטיסטית וקלינית.

למאמר המלא בגיליון המקוון של  N Engl J Med.  (2010 Jun 29)