מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת Clinical Infectious Diseases, עולה כי בחולים מבוגרים עם דיכאון מג’ורי שאינו-מטופל, רמת החסינות התאית נמוכה יותר ולכן עשויה להשפיע על תגובתם לחיסון כנגד הרפס זוסטר.
החוקרים מסבירים כי הם בחנו את הנתונים ממחקר Shingles Prevention Study, שבחן את הקשר בין דיכאון מג’ורי ובין התגובה החיסונית לחיסון חי-מוחלש כנגד VZV (Varicella Zoster Virus), המעודד את פעילות מערכת החיסון התאית כנגד הנגיף ומפחית את ההיארעות והחומרה של זיהומי הרפס זוסטר. החוקרים ערכו תת-מחקר (Depression Substudy), מחקר עוקבה בן שנתיים שכלל 92 מבוגרים בגילאי 60 שנים ומעלה, שנכללו במחקר SPS, מחקר גדול, כפל-סמיות, מבוקר-פלסבו להערכת היעילות של חיסון כנגד הרפס זוסטר.
המחקר כלל 40 משתתפים עם הפרעת דיכאון מג’ורית שסווגו בהתאם לנטילת טיפול בנוגדי-דיכאון, ו-52 ביקורות תואמות בגיל ומין, ללא היסטוריה של דיכאון או הפרעה פסיכיאטרית אחרת. כל המשתתפים נבדקו לרמת החסינות התאית כנגד הנגיף לפני מתן החיסון כנגד הרפס זוסטר או פלסבו ושוב שישה שבועות, שנה ושנתיים לאחר החיסון.
מהתוצאות עולה כי במשתתפים שסבלו מדיכאון ולא קיבלו טיפול בנוגדי-דיכאון, רמת החסינות התאית כנגד VZV הייתה נמוכה יותר לאחר מתן חיסון כנגד הרפס זוסטר, בהשוואה לביקורות ללא-דיכאון או משתתפים שסבלו מדיכאון ונטלו נוגדי-דיכאון גם בהעדר השפעה של הטיפול התרופתי על חומרת תסמיני הדיכאון. תוצאות דומות נרשמו כאשר לקחו בחשבון את השינויים באופי הדיכאון ונטילת נוגדי-דיכאון, כמו גם שינויים בתסמיני דיכאון, בתקופה שלאחר קבלת החיסון.
החוקרים מסכמים וכותבים כי בחולים הסובלים מדיכאון התגובה החיסונית לחיסון כנגד הרפס זוסטר היא מופחתת, והטיפול בנוגדי-דיכאון מלווה בנרמול תגובות אלו. מאחר שקיימת קורלציה בין רמת חסינות תאית גבוהה יותר כנגד הנגיף ובין הפחתת הסיכון והחומרה של הרפס זוסטר, דיכאון לא-מטופל עלול להגדיל את הסיכון ואת החומרה של הרפס זוסטר ולהפחית את היעילות של החיסון כנגד הנגיף.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!