ממחקר חדש שפורסם ב-American Journal of Psychiatry עולה כי Fluoxetine (פרוזק) עדיף על ליתיום במניעת הישנות אירועי דיכאון מג’ורי בחולים עם הפרעה דו-קוטבית מסוג II.
החוקרים מסבירים כי חולים הנוטלים ליתיום מצויים בסיכון גבוה להישנות מוקדם יותר מאלו שמטופלים ב- Fluoxetine. יתרה מזאת, החוקרים לא מצאו הבדל מובהק בתסמיני היפו-מאניה בין שתי התרופות.
במהלך 12 השבועות הראשונים למחקר, 167 חולים עם הפרעה דו-קוטבית מסוג II ואירוע דיכאון מג’ורי קיבלו טיפול מונותרפי ב- Fluoxetine, במינון 20 עד 80 מ”ג ביום. לאחר שבוע 12, 83 חולים החלימו, ו-81 הסכימו להשתתף בשלב ההקצאה האקראית. במהלך 50 השבועות הבאים, המשתתפים נטלו Fluoxetine (במינון 10-40 מ”ג ביום), ליתיום (במינון 300-1200 מ”ג ביום), או פלסבו.
הזמן הממוצע עד להישנות עמד על 250 ימים בקרב החולים שטופלו ב- Fluoxetine, 156 ימים עם טיפול בליתיום ו-187 ימים עם פלסבו.
יחס הסיכון המשוער עם ליתיום היה גבוה פי 2.5 בהשוואה ל- Fluoxetine.
עם זאת, הסיכון להישנות לא היה גבוה יותר עם אחת התרופות, בהשוואה לפלסבו. שיעורי ההישנות עמדו על 32.1% עם Fluoxetine, 57.7% עם ליתיום ו-51.9% עם פלסבו.
לא תועדו הבדלים מובהקים סטטיסטית או משמעותיים קלינית בתסמיני היפו-מאניה.
מהממצאים עולה כי ייתכן וטיפול מונותרפי ארוך-טווח ב- Fluoxetineעדיף על טיפול מונותרפי בליתיום מבחינת התועלת היחסית במניעת הישנות, לאחר החלמה מאירוע דיכאון על-רקע הפרעה דו-קוטבית מסוג II.
החוקרים מסבירים כי הקווים המנחים לטיפול בהפרעה דו-קוטבית אינם מבחינים בין הפרעה מסוג I או מסוג II. באופן כללי, ההנחיות מבוססות על דעות מומחים ולעיתים, על סקירות מבוססות-ראיות. עם זאת, אין מחקרים קליניים מבוקרים רבים שבחנו את היעילות והסבילות של הטיפולים המומלצים. במחקר הנוכחי ניסו החוקרים לעשות כן.
החוקרים קוראים להגדיל את תשומת הלב המוקדשת לאפיון, אבחון וטיפול בהפרעה דו-קוטבית מסוג II. לדבריהם, הפרעה זו עשויה להיות שונה מהפרעה דו-קוטבית מסוג I, וייתכן ודרושה גישה טיפולית שונה.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!