מתוך 10,253 משתתפים, 7,869 רואיינו בהצלחה בטלפון, והמידע נבדק במודלים ביומטרים. תוצאות ראשוניות היו גנטיקה מוערכת, סביבה משותפת ותרומות סביבה יחודיות להימור כפייתי ודכאון וקיומם יחד במודלים ביווריאנטים.
יחסי סיכון גבוהים לדכאון היו קשורים לאלו של הימור כפייתי (4.06; 95% רווח בר סמך, 2.68-6.13), והתאמה למשתנים סוציודמוגרפים ופסיכיאטרים לא מחקו קשר זה (1.98; 95%, 1.14-3.45). 66% מהשונות בהימור כפייתי ו-41% מהשונות בדכאון נבעו מגורמים גנטים, ו-34% מהשונות בהימור כפייתי ו-59% מהשונות בדכאון נבעו מגורמים סביבתיים ייחודיים.
הרכיב הגנטי של הימור ודכאון היה בהתאמה משמעותית, עם 34% של שונות גנטית של כל אחת מההפרעות שתורמת גם לשניה. במודל best-fitting, כ-100% מהחפיפה בין הימור לדכאון היתה גנטית.
נראה כי הקשר בין הימור כפייתי לדכאון בגברים בגיל בעמידה מושפע בעיקר בשל חפיפת גורמים גנטים. מחקר נוסף דרוש בכדי לקבוע את היקף התופעה בקבוצות אחרות (למשל נשים), זיהוי גנים ספציפים ומציאת מניעת משופרת ואסטרטגיות טיפול.
מיגבלות המחקר כללו חוסר כלליות, ייצוג חסר של הופעה מאוחרת של הימור כפייתי או דכאון, קיום הפרעות פסיכיאטריות רבות יחד עם הימור כפייתי, נתונים משנת 1992, אפשרות לאבחנה שגויה, שימוש ב-DSM-III-R לאבחנת הימור כפייתי, שהשתנה.
ממצאים על חפיפה בין הימור כפייתי לדכאון דורשים בדיקה נוספת של הימור באנשים עם דכאון ולהפך. זיהוי גנים ספציפים עשוי לסייע בפיתוח טיפולים, כמו כאלו שמטרתם תוצרי גנים ספציפים.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!