מטרת המחקר היתה לבדוק האם מעכבים של ספיגה מחדש של סרוטונין (SSRI) קשורים לעלייה בסיכון להתאבדות במבוגרים. לצורך כך נעשתה מטה-אנליזה של ניסויים אקראיים ב-SSRIs בהשוואה לפלצבו במבוגרים שנרשמו ע”י חברות התרופות לסריקת בטיחות של הסוכנות לבקרה על תרופות ומוצרי בריאות (MHRA).

מעל 400,000 משתתפים נכללו ב-477 ניסויים אקראיים. המדדים שנבדקו היו התאבדות, פגיעה עצמית לא קטלנית ומחשבות אובדניות.

דווח על 16 מקרי התאבדות, 172 אירועים של פגיעה עצמית לא קטלנית ו-177 אירועי מחשבות אובדניות. לא נמצאה הוכחה לכך ש-SSRIs מעלים את הסיכון להתאבדות, אך לא ניתן לשלול השפעות מסוכנות או מגנות (יחסי סיכון 0.85, רווח בר סמך 95%, 0.20 עד 3.40). נמצאה הוכחה קלושה לעלייה בסיכון לפגיעה עצמית (1.57, 0.99 עד 2.55). הערכות סיכון למחשבות אובדניות היו מותאמות לתופעות לוואי או השפעות מגנות (0.77, 0.37 עד 1.55). התדירות היחסית של דיווחי פגיעה עצמית ומחשבות אובדניות בניסויים בהשוואה להתאבדות מצביע על כך שלא פוספסו תוצאות לא קטלניות.

לא ניתן לשלול עלייה בסיכון להתאבדות ופגיעה עצמית שנגרמו ע”י SSRIs, אך יש צורך במחקרי מעקב גדולים יותר להעריך את האיזון בין הסיכונים ליתרונות. כל סיכון יש לבדוק בהשוואה ליעילות ה-SSRIs בטיפול בדיכאון. בעת רישום SSRIs על הרופאים להזהיר את המטופלים על הסיכון האפשרי להתנהגות אובדנית ולפקח מקרוב על המטופלים בשלבים המוקדמים של הטיפול.

לידיעה

המלצת המערכת: ראיון עם פרופ’ אבי בלייך שנערך לאחרונה בנושא