מנתונים שפורסמו בכתב העת Canadian Journal of the American Society of Nephrology עולה כי התחלת טיפול במעכבי SGLT-2 (Sodium Glucose Cotransporter) לעומת מעכבי DPP-4 (Dipeptidyl Peptidase) בקשישים אינה מלווה בסיכון מוגבר לשברים, ללא תלות בקצב הפינוי הגלומרולארי.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי הטיפול במעכבי SGLT-2 נקשר עם סיכון מוגבר לשברים במחקרים קודמים. כעת הם ביקשו לקבוע את הקשר בין טיפול בתרופות אלו ובין הסיכון לשברים, בהשוואה לחולים המטופלים במעכבי DPP-4, אשר אינם כרוכים בסיכון מוגבר לשברים. השערתם הייתה כי במידה וקיים סיכון מוגבר עם מעכבי SGLT-2, אזי זו תהיה הבולטת ביותר בחולים עם קצב פינוי גלומרולארי נמוך יותר.
המחקר מבוסס-אוכלוסייה נערך באונטריו בין השנים 2015-2019 וכלל נתונים ממאגרים גדולים להשוואת ההיארעות של שברים בין מטופלים חדשים במעכבי SGLT-2 וחולים שהחלו טיפול חדש במעכבי DPP-4. ניתוח סטטיסטי שימש להתאמה בין שתי הקבוצות של קשישים בגילאי 66 שנים ומעלה בהתאם למאפייני הבסיס.
החוקרים השוו את שיעורי ההיארעות המצטברים של שברים לאחר 180 ו-365 ימים. הם השלימו ניתוחים לפי תתי-קבוצות על-פי קצב הפינוי הגלומרולארי (90 ומעלה, 60 עד 90, 45 עד 60 ו-30 עד 45 מ”ל/דקה).
מדגם המחקר כלל 38,994 מטופלים חדשים במעכבי SGLT-2 ו-37,449 מטופלים חדשים במעכבי DPP-4. לאורך 180 ימים מהתחלת הטיפול תועדו 342 שברים ולאחר 365 ימים תועדו 689 שברים.
הסיכון לשבר שברירי לאחר 180 ימים או לאחר 365 ימים לא היה שונה באופן מובהק סטטיסטית בין קבוצת החולים שהחלו בטיפול במעכבי SGLT-2, בהשוואה לאלו שהחלו טיפול במעכבי DPP-4 (יחס סיכון משוקלל של 0.95, רווח בר-סמך 95% של 0.79-1.13) ויחס סיכון משוקלל של 0.88 (רווח בר-סמך 95% של 0.88-1.00), בהתאמה.
החוקרים כותבים כי לא תועדה אינטראקציה בין הסיכון לשברים ובין קטגוריית התפקוד הכלייתי לפי קצב הפינוי הגלומרולארי (p=0.53).
החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מעידים כי בהשוואה לטיפול במעכבי DPP-4, טיפול במעכבי SGLT-2 אינו מעלה את הסיכון לשברים בחולים עם מחלת כליות כרונית.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!