מנתונים שפורסמו בכתב העת European Heart Journal עולה כי השימוש בתרופות למניעה שניונית לאחר ניתוח מעקפים של העורקים הכליליים הוא גבוה בשלב מוקדם לאחר הניתוח, אך פוחת משמעותית עם הזמן.
במסגרת המחקר ביקשו החוקרים לבחון את השימוש ארוך הטווח בתרופות למניעה שניונית – כולל סטטינים, חסמי ביתא, מעכב ציר רנין-אנגיוטנסין-אלדוסטרון ונוגדי-טסיות – לאחר ניתוח מעקפים של העורקים הכליליים ואת הקשר בין נטילת תרופות אלו והסיכון לתמותה.
מדגם המחקר כלל את כל החולים לאחר ניתוח מעקפים של העורקים הכליליים בלבד, בין השנים 2006-2015 בשבדיה, אשר שרדו לפחות שישה חודשים לאחר השחרור מבית החולים.
מהנתונים עלה כי סטטינים נופקו ל-93.9% מהחולים במהלך ששת החודשים לאחר השחרור מבית החולים ול-77.3% מהחולים שמונה שנים מאוחר יותר. השיעורים המקבילים של מרשמים לטיפול בחסמי ביתא עמדו על 91% ו-76.4%, בהתאמה, שיעורי הטיפול במעכבי ציר רנין-אנגיוטנסין-אלדוסטרון עמדו על 72.9% ו-65.9% ונוגדי-טסיות ניתנו ל-93.0% ו-79.8% מהחולים בששת החודשים לאחר הניתוח ושמונה שנים מאוחר יותר, בהתאמה. כל התרופות נופקו לעיתים רחוקות יותר לחולים בגילאי 75 שנים ומעלה.
לאחר תקנון לגיל, מין, מחלות רקע ושימוש בתרופות אחרות למניעה שניונית, החוקרים מדווחים כי הסיכון לתמותה היה נמוך יותר עם טיפול בסטטינים (יחס סיכון של 0.56), מעכבי רנין-אנגיוטנסין-אלדוסטרון (יחס סיכון של 0.78), או נוגדי-טסיות (יחס סיכון של 0.74). מנגד, לא תועד קשר בין טיפול בחסמי ביתא ובין הסיכון לתמותה.
ממצאי המחקר מעידים כי טיפול בסטטינים, מעכבי ציר-רנין-אנגיוטנסין ונוגדי טסיות חיוני לאחר ניתוח מעקפים של העורקים הכליליים, בעוד שקיים ספק באשר לצורך בשימוש בחסמי ביתא.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!