בקרב חולים יציבים עם היסטוריה של אוטם שריר הלב סיכוי גבוה יותר משמעותית להפסקת טיפול ב-Ticagrelor (ברילינטה) כחלק מטיפול נוגד-טסיות כפול, לרוב זמן קצר לאחר התחלת הטיפול התרופתי ובעיקר בשל דימום לא-חמור או קוצר נשימה בדרגה קלה-עד-בינונית, כך עולה מניתוח נתוני מחקר PEGASUS-TIMI 54.

במסגרת המחקר חולקו באקראי 21,162 חולים עם היסטוריה של אוטם שריר הלב ומאפיין נוסף בסיכון גבוה לטיפול ב- Ticagrelorבמינון 90 מ”ג או 60 מ”ג, שניתנו פעמיים ביום, או פלסבו, חציון של 1.7 שנים לאחר אוטם שריר הלב. כל החולים טופלו באספירין במינון 75-150 מ”ג ביום.

לאחר חציון מעקב של 33 חודשים, 27.4% מהחולים הפסיקו את הטיפול ב Ticagrelor; זאת בשילוב עם שיעורי הפסקה של 21% בחולים בקבוצת הפלסבו, אך שיעור של כמעט שליש מאלו בקבוצת הטיפול במינון 90 מ”ג ו-29% מאלו שטופלו במינון 60 מ”ג.

הבדל זה היה הבולט ביותר בשנה הראשונה לאחר ההקצאה האקראית ובפרט במהלך 90 הימים הראשונים, עם שיעורי הפסקה לאחר שנה אחת של 24.1%, 19.8% ו-12.1% עם טיפול במינון 90 מ”ג, 60 מ”ג ופלסבו, בהתאמה.

בקבוצת הטיפול במינון 90 מ”ג, פעמיים ביום, תועד סיכוי גבוה כפליים להפסקת הטיפול במהלך השנה הראשונה וסיכוי גבוה ב-12% להפסקת הטיפול בהמשך, בהשוואה לחולים בקבוצת הפלסבו. שיעורי הפסקת הטיפול המקבילים בקבוצת טיפול במינון 60 מ”ג עמדו על 59% ו-18%, בהתאמה.

עם זאת, בחולים שסבלו את הטיפול בשנה הראשונה, שיעורי הפסקת טיפול בשנה השניה והשלישית היו נמוכים משמעותית ולא זוהה הבדל  משמעותי בין שלוש הקבוצות (7.2%, 7.5% ו-6.4%, עם טיפול ב- Ticagrelor במינון 90 מ”ג, 60 מ”ג או פלסבו, בהתאמה).

שיעורי הפסקת טיפול עקב אירועים חריגים היו הגבוהים ביותר בקבוצת הטיפול ב- Ticagrelor במינון 90 מ”ג (19%), אך היו די דומים במינון של 60 מ”ג (16%). בשני המקרים מדובר היה בהבדל מובהק סטטיסטית בהשוואה לקבוצת הפלסבו (9%).

חציון הזמן עד להפסקת הטיפול בשל אירועים חריגים עמד על 55 ימים עם Ticagrelor במינון 90 מ”ג, 103 ימים עם טיפול ב- Ticagrelor במינון 60 מ”ג ו-189 ימים בקבוצת הפלסבו. מרבית האירועים החריגים שהובילו להפסקת הטיפול לא היו חמורים.

JAMA Cardiol 2016

לידיעה במדסקייפ