שינויים בגן המקודד ל-VEGFR2 (Vascular Endothelial Growth Factor 2 Receptor) אחראיים בחלקם למגוון התגובות לטיפול ב-Ranibizumab (לוסנטיס), תרופה אנטי-אנגיוגנית המשמשת לטיפול בניוון מקולארי גילי רטוב (Age-related Macular Degeneration).
החוקרים מסבירים כי מרבית החולים מגיבים היטב לטיפול בנוגדי VEGF, בין אם מדובר ב-Ranibizumab (לוסנטיס), Bevacizumab (אווסטין) או Afilbercept. בסיכומו של דבר, ב-25-30% מהחולים חל שיפור משמעותי בראיה וברוב החולים הנותרים חלה התייצבות של המחלה.
במטרה לבחון את ההשערה כי וריאנטים בגן VEGF וקולטן ל-VEGF מנבאים תגובה ל-Ranibizumab, החוקרים בחנו את הקשר בין SNP (Single Nucleotide Polymorphism) בגנים אלו ובין התגובה לטיפול התרופתי. בסדרת המקרים בחנו החוקרים את חדות הראיה בתחילת המחקר, לאחר שלושה חודשי זריקות ולאחר שנה מהטיפול ב-366 חולים עם ניוון מקולארי גילי רטוב.
החוקרים קטלגו 126 SNP בגנים המקודדים VEGFA, VEGFB, VEGFC, VEGFD; Placental Growth Factor, קולטנים ל-VEGF, VEGFR1, VEGFR2 ו-VEGFR3; ו-Pigment Epithelium-derived Factor. מחקרים קודמים בחנו פחות SNP וב-VEGFA ו-VEGFR2 בלבד. VEGFR2 הוא הקולטן המתווך את מרבית התגובה התאית ל-VEGF.
מניתוח חד-משתנים של השונות עלה כי לפולימורפיזם ב-VEGFR2 השפעה משמעותית על השינוי בחדות הראיה לאחר 12 חודשים. אף אחד מהפולימורפיזמים האחרים שנבחנו לא נמצא קשור בקשר מובהק עם התגובה לטיפול בניתוח חד-משתנים, אך מניתוח רב-משתנים עלה קשר בין פולימורפיזם שני בגן VEGFR2 ובין התוצאות לאחר שנה אחת.
בחולים עם שלושה אללים מינורים כאלו תועדה עליה ממוצעת בחדות הראייה של 0.26 בסולם logMAR (Logarithm of the Minimum Angle of Resolution) בהשוואה לירידה של 0.03 logMAR בחולים ללא עותקים של אף אחד מהאללים המינוריים. החוקרים זיהו הבדלים בחדות הראיה בין חולים עם לפחות אלל מינורי אחד ואלו ללא אללים מינוריים לאחר שלושה חודשים; השיפור עלה לשלוש שורות לאחר שנה אחת. החוקרים זיהו קורלציה בין השיפור ובין עליה במספר אללים מינוריים.
החוקרים מסכמים וכותבים כי זיהוי וריאנטים בגן VEGFR2 עשוי לנבא אילו חולים צפויים להגיב לטיפול אנטי-אנגיוגני. בכוונתם לבחון וריאנטים נוספים העשויים לנבא את התגובה לטיפול.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!