פרופ’ זכריה מדר , עורך מדור תזונה
ביוני 2004 התפרסם מאמר ( Nature Medicine (10(6):625 המתאר גישה שונה לטיפול בהשמנה המבוססת על פגיעה ברקמת השומן. חוקרים אלו פתחו אסטרטגיה, הלקוחה מעולם הסרטן.
כידוע, פרוליפרציה (שגשוג) של תאי סרטן תלויה ביצירה של כלי דם חדשים, תהליך המכונה ,angiogenis הרפוי כנגד סרטן מתמקד בפיתוח תרופות העוצרות ומעכבות תהלך זה (השפעה על יצור כלי דם חדשים). כאשר מביטים היסטולוגית ברקמת השומן מבחינים שרקמה זו אכן עשירה ומלווה בכלי דם. אע”פ שרקמת השומן אינה רקמה סרטנית, יש לה היכולת לעבור שגשוג ולגדול יחסית באופן מהיר. כלי הדם הקפילרים באים במגע עם כל תא שומן, זה כמובן מרמז על החשיבות הרבה של כלי הדם לקיום של מסת השומן ברקמה זו.
לא מכבר, הראו שמעכבי אנגיוגנזיס לא ספציפיים, מנעו התפתחות של השמנה בעכברים. ממצא זה דווח ברקמת כבד.
במחקר הנוכחי בחרו החוקרים בליגנד פפטידי שנקשר לרצפטור במערכת הווסקולרית של רקמת שומן לבנה. הם הראו שרקמת השומן שמגיעה אליה כימרה – פפטיד המכילה מעקובת פרואפופטוטית למערכת הווסקולרית של שומן של עכברים שמנים, הביאה להיפוך בהשמנה ונורמליזציה מטבולית. הם גם זיהו prohibitin כרצפטור ווסקולרי לליגנד הפפטידי ברקמת שומן לבנה. מתוך המאמר ניתן להבין שחוקרים אלו מציעים גישה לטיפול בהשמנה שמבוססת על אינדיקציה של אפופטוזיס בכלי דם של רקמת השומן. כתוצאה מכך רקמה זו לא שגשגה וגדלה דבר שגרר איבוד משקל שנבע מאקטיבציה (שפעול) של מטבוליזם השומן ועליה בהוצאת האנרגיה כפי שהתבטאה בצריכת חמצן ויצור חום.
תמונה מס’ 5 מתוך המאמר משקפת תוצאות אלו.
הנתונים מרמזים אם כן שחלבוני הממברנה המכילים prohibitin, היא מטרת “הבית” של פפטיד בעל הרכב חומצות אמינו הבא CKG-GGRAKDC בכלי הדם המספקים דם לרקמת השומן הלבנה. ה- prohibitin ממלא תפקיד חשוב לפפטיד כרצפטור המצוי על פני תאי האנדותל.
בניסוי, בו גרמו להשמנה תזונתית הראו שע”י טיפול בפפטיד הביא ל- upregaltion של שומנים ולעליה בשיעור חלוף החומרים (metabolic rate).
החוקרים מדווחים שנעשו בעבר ניסויים דומים תוך שימוש במעכבי אנגיוגנזה לא ספציפיים, אך האפקטים שהתקבלו היו מלווים גם בתופעות לוואי. איבוד המשקל שצפו בעקבות הטיפול נבע כפי הנראה לא מדלדול רקמת השומן ולא מעליה ברמת השומנים בדם ואף לא מהצטברות שלהם בכבד, תופעה המכונה .Steatosis כפי הנראה בגלל turnover הגבוה של השומנים הוא הסיבה לכך. גם הדלדול האיטי והמתון בשומני רקמת השומנים אינם מביאים לתופעות שהוזכרו לעיל.
ממצא לא פחות מעניין הוא שהטיפול שבעקבותיו נגרמה “פגיעה” במערכת הווסקולרית של רקמת השומן, שפר את הסבילות לגלוקוז וכן את העמידות לאינסולין. פרט נוסף אותו מציינים החוקרים, שאמנם הם לא חישבו באופן ישיר את lean body mass, יחד עם זאת, על מנת להביא לנרמול ההבדלים בין משקלי הגוף של הקבוצות עם וללא טפול הם השתמשו בפקטור של 0.75 (פקטור ידוע של הפיכה של משקל גוף) לחישוב הוצאת האנרגיה (energy expenditure).
לסיכום: חומרים (תרכובות) אשר המערכת הווסקולרית ברקמת השומן משמשות להם כמטרה; יכולים לגרום לאיבוד משקל יחסית מהיר וכנראה ללא תופעות לוואי.
ממצאים אלו פותחים פתח לאפשרות לטיפול בהשמנה באדם. כלומר, שימוש קליני בגישה מעין זו סבירה וברת ביצוע.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!