מנתונים חדשים עולה קשר סיבתי אפשרי בין חומרת הפרעת דיכאון מג’ורית ובין סיכון מוגבר למיגרנה, מיגרנה עם אאורה ומיגרנה ללא אאורה. עם זאת, במאמר שפורסם בכתב העת Frontiers in Neurology מדווחים החוקרים כי לא תוארו רמזים לקשר גנטי אפשרי בין מיגרנה, עם או ללא אאורה, ובין הסיכון להפרעת דיכאון מג’ורית.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי מחקרים אפידמיולוגיים ואחרים קודמים הצביעו על קשר בין הפרעת דיכאון מג’ורית ובין מיגרנה. עם זאת, לא מובן אם קיים קשר סיבתי. לאור זאת, מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את הקשר הסיבתי בין דיכאון מג’ורי ובין מיגרנה באמצעות רנדומיזציה מנדליאנית דו-כיוונית.
נתונים אודות הפרעת דיכאון מג’ורית ומיגרנה, כולל תתי-סוגים של מיגרנה עם אאורה וללא אאורה, נאספו ממחקר GWAS (או Genome-Wide Association Study) הזמין לציבור.
מהניתוח הסטטיסטי עלה כי הפרעת דיכאון מג’ורית לוותה בעליה של 60% בסיכון למיגרנה (יחס סיכויים של 1.606, רווח בר-סמך 95% של 1.324-1.949), עם עדות לסיכון מוגבר למיגרנה עם אאורה (יחס סיכויים של 1.400, רווח בר-סמך 95% של 1.067-1.837) ולמיגרנה ללא אאורה (יחס סיכויים של 1.814, רווח בר-סמך 95% של 1.277-2.578), עדות לקשר סיבתי בין דרגת חומרת דיכאון מג’ורי ובין סיכון מוגבר למיגרנה בכלל, מיגרנה עם אאורה ומיגרנה ללא אאורה.
בניתוח רנדומיזציה מנדליאנית הפוך, הממצאים כולם היו שליליים, בעוד שבניתוחי רגישות, התוצאות נותרו על כנן, למעט במחקר להערכת הסיכון לדיכאון מג’ורי בחולים עם מיגרנה עם אאורה.
החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר תומכים בקשר הסיבתי בין הפרעת דיכאון מג’ורית ובין סיכון מוגבר למיגרנה בכלל וכן עם מיגרנה עם או ללא אאורה. בניתוח רנדומיזציה מנדליאנית לא זוהתה עדות לקשר גנטי בין מיגרנה ובין הסיכון להפרעת דיכאון מג’ורית.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!