מחקר רטרוספקטיבי חדש מצא כי מטופלים עם פסוריאזיס שטופלו במעכבי אינטרלוקין (IL) 12/23 או מעכבי IL-23 היו בעלי סבירות נמוכה יותר לפתח דלקת מפרקים בהשוואה לאלו שטופלו במעכבי TNF. מחקרים קודמים הראו כי טיפולים ביולוגיים עבור פסוריאזיס עשויים להפחית את הסיכון לפתח דלקת מפרקים פסוריאטית בהשוואה לטיפולים אחרים, כגון פוטותרפיה ותרופות מסוג DMARD’s שאינן ביולוגיות. עם זאת, מחקר זה, שפורסם ב- The Lancet Rheumatology הוא הראשון שערך השוואה בין הטיפולים הביולוגיים השונים.
המחקר כלל 15,501 מבוגרים שאובחנו עם פסוריאזיס וקיבלו מרשם לתרופה ביולוגית שאושרה על ידי ה-FDA לטיפול בפסוריאזיס. התרופות הביולוגיות סווגו לפי קבוצות שכללו מעכבי TNF, מעכבי IL-17, מעכבי IL-23 ומעכבי IL-12/23. מטופלים שאובחנו עם דלקת מפרקים פסוריאטית או כל הליך דלקתי אחר במפרקים טרם קבלת המרשם הביולוגי או תוך שבועיים מיום קבלת המרשם לא נכללו במחקר. תקופת המעקב הממוצעת במחקר הייתה 2.4 שנים
תוצאות המחקר הראו, כי במהלך תקופת המעקב, 976 מטופלים פיתחו ארטריטיס דלקתי, עם זמן אבחון ממוצע של 528 ימים לאחר קבלת המרשם הביולוגי. במסגרת ניתוח רב-משתני, החוקרים מצאו כי מטופלים שטופלו מעכבי IL-23 היו בסבירות נמוכה בכמעט 60% לפתח ארטריטיס דלקתי בהשוואה למטופלים שנטלו מעכבי TNF (aHR 0.41, 95% CI 0.17-0.95). כמו כן, הסיכון לפתח דלקת פרקים היה נמוך ב-42% בקרב המטופלים שנטלו מעכב IL-12/23 (אוסטקינומאב) בהשוואה למעכבי TNF (aHR 0.58, 95% CI 0.43-0.76), אך לא נמצא הבדל משמעותי בתוצאות בקרב המטופלים שנטלו מעכבי IL-17 TNF.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!