שיעורי התמותה לאחר שנה אחת בחולים עם אוטם שריר הלב גבוהים יותר משמעותית בחולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD או Chronic Obstructive Pulmonary Disease), בהשוואה לחולים ללא מחלת ריאות ברקע, כך עולה מתוצאות מאגר גדול משבדיה. עם זאת, הסיכון המוגבר היה נמוך יותר משמעותית בסקירה שלקחה בחשבון מחלות רקע ודפוסי טיפול, ממצאים המעידים על תת-טיפול משמעותי במחלות לב וכלי דם באוכלוסיה זו.
החוקרים בחנו את נתוני מאגר SWEDHEART להערכת האשפוזים עקב אוטם שריר הלב בין השנים 2005-2010. מבין כ-81,000 חולים עם אוטם שריר הלב, שאושפזו במהלך תקופה זו, 4,867 חולים (6%) סבלו גם ממחלת ריאות חסימתית-כרונית, לפי הנחיות השחרור מבית החולים.
לאחר שנה אחת, שיעורי התמותה היו גבוהים כמעט כפליים בחולי COPD, בהשוואה לחולים ללא מחלת ריאות כרונית (24.6% לעומת 13.8%, יחס סיכון של 1.86), וכך גם היה הסיכון להישנות אוטם שריר הלב ואי-ספיקת לב.
עם זאת, לאחר תקנון למחלות רקע, הסיכון לתמותה היה נמוך יותר, אם כי עדיין גבוה יותר בחולי COPD (יחס סיכון של 1.32). לאחר תקנון נוסף לטיפול תרופתי וטיפולים אחרים הניתנים במהלך האשפוז ובעת השחרור, העליה בסיכון לתמותה הייתה קטנה עוד יותר (יחס סיכון של 1.14).
החוקרים מציינים כי מרבית הטיפולים המומלצים בהנחיות היו פחות נפוצים בחולי COPD, כולל טיפול תרומבוליטי לפני הגעה לבית החולים, נוגדי-קרישה, מעכבי GPIIb/IIIa, חסמי ביתא, אנגיוגרפיה כלילית וצנתור/הכנסת תומכנים.
שיפור הטיפול באוטם שריר הלב בחולים מאושפזים ומניעה שניונית לאחר אוטם לבבי, בהתאם להנחיות המקובלות, עשויים להפחית את שיעורי התמותה באוכלוסיה זו של חולים בסיכון גבוה.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!