ממצאי מחקר חדש מעידים על שיעורי הישרדות נמוכים בטווח הארוך בחולים לאחר נזק כלייתי חד במהלך אשפוז ביחידות טיפול נמרץ, אך מרבית החולים ששרדו לא נדרשו לטיפולי דיאליזה בשלב מאוחר יותר.
החוקרים כותבים כי הם הופתעו משיעורי התמותה בטווח הארוך, בעיקר לאור העדר נתונים פרוספקטיביים והקושי בפירוש נתונים רטרוספקטיביים. בנוסף, חלק גדול מהמאמרים בספרות הרפואית בשנים האחרונות הדגישו את הסיכוי כי חולים אלו יידרשו לטיפולי דיאליזה, ולכן שיעורי התמותה ביחס לשיעורי הדיאליזה היו מפתיעים מאוד.
בסקירה קודמת לא מצאו החוקרים הבדלים בשיעורי התמותה בין חולים ביחידות טיפול נמרץ עם נזק כלייתי חד במחקר RENAL, שחולקו באקראי לטיפול בדיאליזה בתדירות גבוהה או נמוכה. בדו”ח החדש מציגים החוקרים את התוצאות ארוכות הטווח ב-350 חולים מאותו מחקר.
שיעורי התמותה הכוללים עמדו על 62% לאחר חציון של 42.4 חודשים מההקצאה האקראית, וחציון ההישרדות לא היה שונה בין טיפול כלייתי חליפי בעוצמה גבוהה או נמוכה (8.1 לעומת 8.9 חודשים, p=0.49).
רק 44 חולים נדרשו לטיפולי אחזקה בדיאליזה (5.4% מאלו ששרדו לאחר 90 ימים). במהלך המעקב, ממוצע מדד eGFR נותר נמוך על 58 mL/min/1.73m2 וב-42.1% מהחולים תועדה מיקרואלבומינוריה או מאקרואלבומינוריה. מדדי איכות החיים לא היו שונים בין חולים בקבוצת טיפול כלייתי חליפי בעוצמה גבוהה או נמוכה.
מניתוח רב משתנים עלה כי הגורמים המנבאים תמותה בטווח הארוך כללו גיל מתקדם, מדד APACHE Ii גרוע יותר וריכוז קריאטינין גבוה יותר בעת ההקצאה האקראית. מצד שני, עוצמת הטיפול לא השפיעה על שיעורי התמותה.
בסופו של דבר, מדובר באוכלוסייה של חולים קשים (שיעורי תמותה של כ-44% לאחר 90 ימים) ולכן הגורמים המובילים לשיעור הגבוה של תמותה מוקדמת ככל הנראה עדיין משחקים תפקיד בטווח הארוך. חולים ששרדו אירוע של נזק כלייתי חד חמור עדיין מצויים בסיכון מוגבר לתמותה ופרוטאינוריה הרבה מעבר למועד שחרורם מבית החולים, ומכאן החשיבות של ההערכה והטיפול בגורמי סיכון בחולים אלו.
PLoS Medicine 2014
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!