ממצאי מחקר חדש מיפן תומכים בטענה כי מרבית החולים עם ממאירות מסוג PTC (Papillary Thyroid Cancer) בסיכון-נמוך אינם נדרשים לניתוח לכריתה מלאה של בלוטת התריס, כאשר התוצאות דומות עם ניתוח שמרני יותר.

יתרה מזאת, מאחר ואין הבדלים בשיעורי ההישרדות, ניתן להדריך את החולים באשר לסיכונים והתועלת של שתי הפרוצדורות ולהציע להם את הבחירה. לדבריהם, לאור שיעורי ההישרדות הטובים של חולים בסיכון נמוך, ללא תלות בהיקף הניתוח לכריתת בלוטת התריס, ניתן לתת לחולים את האפשרות לבחור את הטיפול בהם.

החוקרים הציגו נתוני מעקב מהמרכז הרפואי שלהם, לאחר שבשנת 2004 פרסמו את מערכת הסיווג החדשה שלהם, לפיה חולים בסיכון גבוה הוגדרו כאלו עם גרורות מרוחקות, חולים בגילאי 50 שנים ומעלה עם פלישה מאסיבית מחוץ לבלוטת התריס או חולים עם גרורות לקשריות בגודל 3 ס”מ ומעלה. כל יתר החולים עם PTC הוגדרו כחולים בסיכון נמוך. משנת 2005, הקבוצה היפנית טיפלה בכל החולים בסיכון גבוה בניתוח לכריתה מלאה של בלוטת התריס, בשילוב עם טיפול ביוד רדיואקטיבי, בעוד שחולים עם גידול חד-צדדי קיבלו את האפשרות לבחור בטיפול זה או בטיפול שכלל כריתה לא מלאה של בלוטת התריס (כריתת אונה או כריתה תת-מלאה של הבלוטה), ביחד עם דיסקציה שגרתית של קשריות לימפה מרכזיות.

במחקר הנוכחי נכללו 1,187 חולים עם PTC שעברו ניתוח ראשוני בין 1993 ו-2010 במרכז רפואי בטוקיו. גיל המשתתפים הממוצע עמד על 54 שנים, כאשר 76% היו נשים. 18% הוגדרו כחולים בסיכון גבוה (220 חולים), כאשר 82% הוגדרו כחולים בסיכון נמוך (967 חולים) לפי מערכת הסיווג החדשה. משך המעקב הממוצע עמד על 8.3 שנים.

שיעורי ההישרדות הספציפיים לסיבה לאחר עשר שנים עמדו על 99% בקבוצת החולים בסיכון נמוך, בהשוואה ל-74% בחולים בסיכון גבוה. שיעורי הישרדות ללא-מחלה לאחר עשר שנים עמדו על 88% לעומת 43%, בהתאמה.

בקרב 496 החולים בסיכון נמוך שטופלו משנת 2005 והלאה, 82% בחרו בכריתה לא-מלאה של הבלוטה ורק 3% בחרו בניתוח לכריתה מלאה של בלוטת התריס. יתר 15% החולים הותירו את ההחלטה לרופא המטפל.

122 חולים בסיכון נמוך נדרשו בסופו של דבר לניתוח לכריתה מלאה של בלוטת התריס עם טיפול ביוד רדיואקטיבי, מאחר ובדיקת אולטרה-סאונד הדגימה מחלה דו-צדדית או מחלת גרייבס נלווית. לאחר שנת 2005, 71% מהחולים בסיכון נמוך עברו כריתה של האונה, 3% עברו כריתה תת-מלאה של בלוטת התריס ו-24% עברו כריתה מלאה של בלוטת התריס.

במהלך כל תקופת המחקר, שיעורי ההישרדות מסיבה ספציפית עמדו על 87% בקרב 791 החולים בסיכון נמוך שעברו ניתוח לכריתה לא-מלאה של בלוטת התריס, בהשוואה ל-91% מהחולים לאחר כריתה מלאה. ההבדל לא היה מובהק סטטיסטית. שיעורי ההישרדות ללא מחלה לאחר עשר שנים היו זהים ועמדו על 99% בשתי הקבוצות.

סיבוכים ניתוחיים היו הרבה יותר נפוצים לאחר כריתה מלאה של בלוטת התריס, בהשוואה לחולים שעברו כריתה לא-מלאה של הבלוטה, כולל תת-פעילות של בלוטת התריס (100% לעומת 13%), היפופאראתירואידיזם זמני (41% לעומת 1%) והיפופאראתירואידיזם קבוע (7% לעומת 0.3%).

בסיכומו של דבר, שיעורי ההישנות לא היו שונים משמעותית בין שתי הקבוצות. הישנות בשארית הבלוטה תוארה בארבעה חולים (0.5%) לאחר כריתה לא-מלאה, ללא מקרים של הישנות דומה בחולים לאחר כריתה מלאה; הישנות בקשריות לימפה תועדה ב-7% מהחולים לאחר כריתה לא-מלאה וב-6% מהחולים לאחר כריתה מלאה (P=0.87); שיעורי ההישנות במיטת בלוטת התריס או בצוואר עמדה על 0.8% ועל 0%, בהתאמה, ובאתר מרוחק שיעורי ההישנות עמדו על 4% ו-3%, בהתאמה.

מניתוח רב-משתנים עלה כי גורמים המנבאים הישנות מרוחקת והישנות בקשריות לימפה בחולים עם ממאירות מסוג PTC בסיכון נמוך כללו גיל 60 ומעלה, גודל גידול של 3 ס”מ ומעלה וגרורות לקשריות לימפה בגודל 2 ס”מ ומעלה. חדירה מאסיבית מחוץ לבלוטת התריס זוהתה כגורם מנבא משמעותי נוסף להישנות בקשריות לימפה.

שיעורי ההישרדות ללא-הישנות מרוחקת לאחר עשר שנים עמדו על 98% ב-407 החולים בסיכון נמוך ואלו ללא גורמי סיכן אלו וב-413 החולים עם גורם סיכון יחיד. עם זאת, שיעורים אלו צנחו ל-70% ב-147 החולים בסיכון נמוך עם שניים מהגורמים הללו, או יותר, עדות לכך שחולים בסיכון נמוך עם גורמי סיכון להישנות מרוחקת הם מועמדים למחקר פרוספקטיבי להערכת היתרונות של ניתוח לכריתה מלאה של בלוטת התריס וטיפול ביוד רדיואקטיבי.

מתוך הכנס השנתי מטעם ה-American Association of Endocrine Surgeons

לידיעה במדסקייפ