החובה לשמירת סודיות המידע הרפואי היא אחת החובות הבסיסיות והמוכרות ביותר של הרופא, והיא מעוגנת בחוק זכויות החולה, תשנ”ו (1996). חובת הסודיות חלה לגבי מידע שהגיע לרופא תוך כדי עבודותו, ושנמסר לרופא מתוך אמון שאותו מידע יוותר סודי, כאשר שמות החולים והתשלומים שניגבו בעבור השירות אינם מהווים סוד רפואי.

לעיתים קרובים מתבקשים רופאים להעביר מידע רפואי לגבי חולים הנמצאים בטיפולם לגופים שונים, לאותה בקשה מצורף לרוב “כתב ויתור סודיות”, החתום ע”י המטופל. מאחר שמסירת מידע רפואי לאדם או גוף אחר, פרט לחולה, מהווה חריגה מחובת הסודיות המוטלת על הרופא, שעשויה לגרור תביעה אזרחית, משמעתית או פלילית, הרופא חייב לוודא שאינו מפר את חובתו במסירת המידע.

המאמר הנוכחי סוקר את התשתית החוקית לעיקרון סודיות רפואית ולויתור עליה, ודן בדרכים ובנסיבות להעברת המידע הרפואי.

הסוד הרפואי שייך לחולה והוא רשאי לוותר עליו (מטופל רשאי לוותר על זכותו לסודיות רפואית), דבר שיכול להיעשות לכאורה בכתב, בעל-פה או בהתנהגות. רצוי שהוויתור יהיה בכתב ויתור סודיות החתום על ידו, על העברת מידע רפואי הנוגע לו לאדם או גוף אחר.

מומלץ כי הרופא המטפל המקבל לידיו כתב ויתור על סודיות יוודא היטב את הפרטים המצויינים בו, ואת המטרה שלשמה הוסרת הסודיות, ויעביר רק את המידע הנדרש לצורך העניין, בדרך שתבטיח את שמירת סודיות המידע מפני צדדים נוספים, שכן, ויתור על סודיות רפואית אינו הרשאה כוללת להעברת המידע, ועל מסירת המידע להיעשות במידה הנדרשת לצורך העניין.

בנוסף, קיימות הוראות חוק ונסיבות מוגדרות המחייבות את הרופא להעביר מידע רפואי.

במאמר נדונות סוגיות מוגדרות, הקשורות בחובת הסודיות. במצבים בהם נשקפת סכנה לחיי אדם או לשלומו, גוברת חובת הזהירות של הרופא על חובתו לסודיות, ולעיו להעביר את המידע, תוך שמירה על עיקרון המידתיות, גם אם החולה לא ויתר מפורשות על הסודיות. לגבי מחלת מסוימות, דוגמאת AIDS, חלה חובת הזהירות גם על החולה, שאינו יכול להסתתר מאחור זכותו לסודיות.

חשוב לזכור, חובת הסודיות חלה גם על מסירת מידע לקרובי החולה, מאחר שקבלה הסכמה בכתב למסירת מידע לקרובים אינה מעשית, מומלץ כי הרופא ימסור את המידע הרפואי רק לקרובים המוכרים לו, ושעל פי הנסיבות נראה סביר להאמין כי החולה מסכים למסירת המידע.

מתוך ‘הרפואה’, אפריל 2004