ממחקר חדש שהוצג בכנס השנתי של Heart Rhythm 2006 עולה כי ערכי BMI גבוהים יותר מעלים את הסיכון ביותר מפי 2 להישנות Paroxysmal Atrial Fibrillation או Persistent Atrial Fibrillation.
מצטברות עוד ועוד עדויות לפיהן השמנת-יתר היא גורם סיכון להופעה של AF חדש, אבל החוקרים רצו לבחון אם BMI משפיע גם על הסיכון להישנות בחולים שאובחנו כבר עם AF Paroxysmal או Persistent AF.
המחקר השווה את השפעות Amiodarone עם השפעות Sotalol או Propafenone למניעת הישנות AF. לצורך המחקר עקבו החוקרים אחר 61 משתתפים במחקר CTAF. מרבית המשתתפים (62%) היו גברים, הגיל הממוצע עמד על 64.5 שנים וממוצע BMI היה 29.5.
52% מהמשתתפים סבלו מיל”ד ברקע, 21% סבלו ממחלת עורקים קורונרית, 15% סבלו ממחלת מסתמים בתחילת המחקר. ב-21% נרשמו ערכי LVEF נמוכים מ-40%, והגודל הממוצע של העליה השמאלית עמד על 43.1 מ”מ.
62% מהמשתתפים טופלו ב-Amiodarone, 28% ב-Propafenone ו-21% ב-Sotalol.
החוקרים הגדירו את מועד התחלת המחקר כ-21 ימים לאחר החלוקה האקראית, בזמן זה היה לדבריהם מקום לבצע היפוך חשמלי בהתאם לצורך. המדד העיקרי של המחקר היה משך הזמן עד להישנות מוכחת של AF שנמשך מעל 10 דקות.
החוקרים מדווחים כי 43% מהמשתתפים פיתחו הישנות של AF, כאשר משך הזמן הממוצע עד להישנות עמד על 142 ימים. החוקרים עקבו במשך 425 ימים אחר המשתתפים שלא פיתחו הישנות (57%). הזמן הממוצע עד להופעת הישנות AF עבור כלל המשתתפים עמד על 303 ימים.
החוקרים מצאו כי משתתפים עם ערכי BMI גבוהים מ-27, היו בסיכון גדול יותר לפתח הישנות של AF במהלך תקופת מעקב של 14.3 חודשים (P=0.044), בהשוואה למשתתפים עם BMI נמוך מ-27. בנוסף, לאחר תיקנון לגיל וגורמי סיכון אחרים, נמצא כי BMI של מעל 27 היה פקטור מנבא בלתי-תלוי להישנות AF (Hazard Ratio = 2.8, 95% CI = 1.1-7.5, P=0.03777).
נתונים אלו מייצגים סיכון גדול מפי 2 להישנות בהשוואה למשתתפים עם BMI נמוך מ-27.
לטענת החוקרים, אם קיים קשר בין BMI ובין הישנות AF, אזי קיים גורם סיכון הניתן לשינוי וטיפול. החוקרים הוסיפו כי דום נשימה בשינה (Sleep Apnea), תזונה, וטונוס אוטונומי עשויים גם לתרום ל-AF בחולים הסובלים מהשמנת-יתר.
החוקרים טוענים כי המחקר מאשר את השערתם לפיה קיים קשר בין השמנת-יתר ו-AF. כפי שהנתונים מראים, עד שנת 2050, צפויה הכפלה בשכיחות השמנת-יתר בארה”ב. החוקרים יודעים כי שכיחות AF בארה”ב מצויה במגמת עליה, ועד כה נעשה מעט מאוד בנושא.
החוקרים מודים כי עדיין לא ברור אם ירידה במשקל תביא לירידה בהישנות AF, עם זאת, קיימים מספר דיווחי מקרים לפיהם בחולים שירדו במשקל אכן יש ירידה בסיכון להישנות AF, כך שיש מקום להתמקד ברידה במשקל בחולים אלו.
החוקרים מזהירים כי למרות שירידה במשקל עשויה לסייע לחולים אלו, פעילות גופנית צריכה להיות מתונה בחולים עם AF. במחקרים אחרים נוכחו לראות כי פעילות גופנית מוגזמת עלולה להעלות את הסיכון ל-AF.
Heart Rhythm 2006: Session AB15-6. Presented May 18, 2006.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!