נמצאו שיעורים גבוהים של דיכאון בקרב חולים המאושפזים בבתי חולים עבור אי-ספיקת לב גדשתית.
עם זאת, ידוע מעט על דפרסיה בחולים אלה ועל הפקטורים המשפיעים על התופעה.
כדי ללמוד מעט יותר על הסוגייה, 473 מטופלים המבוגרים מ- 50 שנה והסובלים מאי-ספיקת לב גדשתית, עברו סינון לזיהוי דיכאון מינורי או מג’ורי ע”י שימוש בראיונות קליניים מובנים.
בהתאם לרמת הדיכאון שאותרה, עברו המטופלים הערכות נוספות.
מתוך כל הנבדקים, 404 אותרו כסובלים מדיכאון ונשארו, לפיכך, תחת המשך מעקב.
המטופלים עם דיכאון נמוך, היו תחת מעקב ממוצע של 11 שבועות ובהן ב- 64% מהם חלה רמסיה.
אלה עם דיכאון חמור, נעקבו במשך כ- 20 שבועות, אשר בהן ל- 47.8% היתה רמסיה.
מנבאים התחלתיים לרמסיה קצרת מועד עבור דיכאון מינורי היו: חומרה נמוכה של דיכאון, ופחות מחלות קומורבדיות.
מטופלים צעירים יותר, בעלי תפקוד פזיולוגי טוב יותר וכאלה שלא טופלו בנוגדי דיכאון נטו להגיע לרמסיה מהר יותר.
עבור דיכאון חמור, חומרת דיכאון נמוכה היתה המנבאת הראשונית, למרות שמטופלים צעירים יותר, גברים, ללא היסטוריה של דיכאון ועם פחות הפרעות קומורבדיות רפואיות, נטו גם הם להגיע מהר יותר לרמסיה.
לסיכום, תוצאות של דיכאון מינורי עשויות להיות תלויות יותר במשתנים פיזיים, כאשר דיכאון חמור יהיה מושפע יותר מפגיעות פנימית.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!