שיקום לבבי הוכח כיעיל בשיפור מצב העורקים הקורונרים בחולי לב עם מחלה כלייתית כרונית כפי שהוא מועיל בחולים עם תפקוד כלייתי תקין.
נמצא במחקר, שלחולים עם מחלת כליות כרונית היה קורמורביודיות גבוהה, גורמי סיכון רבים למחלת לב, פונקציונליות נמוכה ,דירוג בריאותי נמוך וגיל מבוגר יותר בהשוואה לאוכלוסייה חולת לב עם תפקוד כלייתי נורמלי. אבל לאחר שיקום לבבי נמצא שיפור דומה בחולים אלו בכל המדדים ונמצאה עלייה דומה במניעה השניונית של מחלות הלב באופן דומן לקבוצת החולים ללא תפקוד כלייתי ירוד (כמובן לאחר שקלול סטטיסטי של ההבדלים בין הרמה הפונקציונלית ההתחלתית בין שתי הקבוצות). הקריטריון היחידי שהיה בלתי שווה בין שתי הקבוצות, היה חוסר יכולת להגיע לרמות גבוהות מספיק של הכולסטרול הטוב, HDL-C.
בנוסף, המחקר מצא כי 31% מהחולים שעברו שיקום לבבי היה להם תפקוד כלייתי לא תקין. כאשר אדם מועמד לשיקום לבבי לא בודקים את הפרופיל המלא של תפקוד הכלייתי . החוקרים חושבים, כי יש לבדוק את קריטריון התפקוד הכלייתי לעומק ולא להסתפק רק על תפקוד מסוים של הכלייה שהינו קריאטנין.
ולראייה, במחקר נמצא ש- 31% מהחולים היה להם תפקוד כלייתי ירוד במידה בינונית, ואילו רק ל-12% מהמשתתפים במחקר היה רמת קריאטינין מעל 1.5 שנחשבת פתולוגית.
ועל כן הסתמכות על רמת הקריאטינין בחולים עם מחלת לב כרונית גורמת לכך שתפקוד הכלייתי אינו מוערך כראוי.
על כן, החוקרים חושבים כי יש לכתוב פרוטקול חדש לבדיקת תפקוד הכלייתי במסגרת ההערכה הראשונית שעושים לחולים המועמדים לשיקום לב.
תפקוד כלייתי מופרע הינו גורם סיכון משמעותי בגרימת אי ספיקת לב בעתיד. על כן, יש לטפל בחולים אלו בצורה יותר אגרסיבית. יש לאתר חולים אלו ולבדוק קריטריונים מעמיקים יותר של תפקוד כלייתי לפני התחלת השיקום הלבבי. זאת, משום שחוסר יכולת לזהות את הגורם הכלייתי הפתולוגי יכול בחולים אלו לגרום לתת טיפול או טיפול שאינם הולם את צרכיהם המיוחדים של חולים אלו (למשל מינון מסוים של תרופות לא מתאים, או תרופות שהן לא מתאימות לחולים אלו).
Am Heart J 2005;150:1140-1146.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!