הסיכון לדימום וטרומבואבוליזם באלו המשתמשים בנוגדי קרישה אורלים עולה עם הגיל, על פי דיווח בגיליון יולי של Archives of Internal Medicine.
טיפול אנטיקואגולנטי בקשישים מציג דילמה קלינית גדולה. בעוד הסיכון לטרומבואמבוליזם ולכן הצורך בנוגדי קרישה עולה בחדות עם הגיל, עולה גם הסיכון לדימום.
הממצאים מבוססים ממחקר של 4202 חולים שטופלו בנוגדי קרישה בין 1994 ל-1998 בשל נוכחות שתל מסתם לב, פרפור פרוזדורים או אחרי MI. כמעט 700 נבדקים היו בני יותר מ-80.
אחוז ההיארעות של דימום מסיבי עלה מ-1.5 ל-4.2 ל-100 שנות חיי אדם כשקבוצת הגיל עלתה מ-60 שנה ליותר מ-80 שנה. לכן, הקבוצה המבוגרת ביותר היתה בסבירות של פי 2.7 לחוות דימום רציני לעומת הקבוצה הצעירה ביותר.
באופן דומה, סיכון טרומבואמוליטי עלה עם הגיל. במקרה זה, אחוז ההיארעות לטרומבואבוליזם רציני עלה מ-1.0 ל-2.4 שנות חיי אדם מהקבוצה הצעירה ביותר למבוגרת ביותר. יחסי סיכון היה 2.2.
החוקרים הציעו כי בקרה תכופה יותר יכולה להבטיח כי international normalized ratio (או INR) אינו עולה מעל הרמות המומלצות בחולים מבוגרים.
הפחתת INR מטרה לחולים אלו היא גם כן אפשרות. עם זאת, החוקרים מציינים כי לא ברור האם התכונות הטיפוליות של תרופות אורליות אלו נשארות בטווח נמוך יותר.
Arch Intern Med 2005;165:1527-1532.
<!–
–>
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!