מסתבר, כך לפי מחקר חדש המתפרסם כעת ב-NEJM , ששתייה מרובה של מים ע”י ספורטאים המבצעים פעילות פיזית מאומצת, עלולה להיות מסוכנת.
הרקע למחקר הוא עדויות שהיפונתרמיה (תת נתרן בדם) התגלתה כבר כגורם חשוב למוות הקשור לפעילות ספורטיבית, וכגורם מסכן חיים בין רצי מרתון. החוקרים בחנו במסגרת מחקר קוהורט רצי מרתון והעריכו את הקשר להיפותרמיה כגורם סיכון.
החוקרים עקבו אחר המרתון שהתקיים בבוסטון בשנת 2002 תוך שהם מגייסים משתתפים יום או שניים לפני המירוץ עצמו. הנבדקים השלימו סקר שכלל תיאור דמוגרפי, והיסטורית אימון. לאחר המירוץ, הנבדקים סיפקו דגימת דם והשלימו שאלון שבו פירטו את צריכת הנוזלים שלהם וההשתנה במהלך הריצה. נבדק גם המשקל לפני ואחרי הריצה. החוקרים ביצעו רגרסיה רב משתנית כדי לזהות גורמי סיכון הקשורים להיפותרמיה.
מתוך 766 רצים, 488 רצים (64%), סיפקו דוגמת דם ראוייה לשימוש בקו הסיום. 13% מהם סבלו מהיפונתרמיה (שהוגדרה כריכוז נתרן של 135 ממ”ל לליטר או פחות), 0.6% סבלו מהיפותרמיה קיצונית (120 ממ”ל לליטר או פחות). באנליזה של משתנה אחד, היפונתרמיה הייתה קשורה לעלייה משמעותית במשקל, צריכה של יותר מ-3 ליטרים של נוזלים במהלך הריצה, צריכה של נוזלים בכל מייל ריצה, זמן ריצה גבוה מ-4 שעות, מין נשי, ומדד מסת גוף נמוך.
בניתוח רב משתני, היפונתרמיה הייתה קשורה לעלייה במשקל (יחס סיכון של 4.2), זמן ריצה מעל 4 שעות (יחס סיכון של 7.4 ביחס לאלו שרצו בפחות מ-3.5 שעות), ו-BMI נמוך באופן קיצוני.
החוקרים מסכמים שהיפונתרמיה הינה גורם סיכון משמעותי לרצי מרתון חובבניים ושנזקה עלול להיות חמור. עלייה מהותית במשקל במהלך הריצה, זמן ריצה ארוך, ומסת גוף נמוכה היו קשורים להיפותרמיה, בעוד שמין נשי, הרכב הנוזלים שנצרכו, ושימוש בנוגדי דלקות לא סטירואידים (NSAID ) לא נמצאו כקשורים להיפונתרמיה.
סקירה בנושא זה מוצגת גם בעיתון הארץ (ע”פ מאמר שפורסם בניו-יורק טיימס). הנקודות החשובות ממאמר זה הן:
- ספורטאים שסובלים מהיפונתרמיה מאובחנים בטעות לפעמים כסובלים מהתייבשות ואז מקבלים עירוי נוסף שעלול להחמיר את מצבם.
- יש טיפול פשוט ויעיל ברגע שיש אבחנה של היפונתרמיה: עירוי כמות קטנה של תמיסת מלח מרוכזת.
- מומלץ לא לעצור באמצע ריצה ולשתות מס’ כוסות אלא תוך כדי ריצה כוס אחת בלבד
- בסיום הריצה מומלץ לשתות רק לאחר הטלת שתן
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!