לפי מחקר המתפרסם כעת בעיתון ה-Chest , טיפול אנטיקואגולנטי באינטנסיביות בינונית עם וורפרין (Coumadin ) להשגת INR בטווח של בין 1.5-2.0 נראה כגישה טיפולית אפשרית ובטוחה למניעה של סיבוכים תרומבואמבוליים בחולים בסיכון גבוה הנמצאים בטיפול ארוך טווח העומדים לעבור פרוצדורה פולשנית.
מסקנה זו נגזרת מתוך מחקר התבוננותי שבוצע ע”י חוקרים מאונ’ פלורידה. החוקרים עקבו אחר נתוני 100 חולים משנת 1993 ועד 2003 אשר השירות ההמטולוגי זיהה כמטופלים שהמשיכו בטיפול בוורפרין (להשגת רמות מטרה של INR בין 1.5-2.0 ) לפני ואחרי ניתוח. קביעת ערכי מטרה אלו התבססה על הערכה שמדובר בחולים בסיכון גבוה מאוד לאירוע תרומבואומבולי בורידים כמו גם סיכון ניתוחי כללי גבוה, אשר מקבלים טיפול אנטיקואגולנטי ארוך טווח. בחולים אלה בוצע מעקב רטרוספקטיבי.
האינדיקציה השכיחה ביותר (62%) לקביעת רמת הסיכון הגבוהה הייתה אירוע תרומבואמבולי ב-6 החודשים האחרונים. הסיבה השכיחה השנייה (11%) הייתה פקקת ורידים שהופיע לאחר ניתוח (VTE ). אינדיקציות לטיפול אנטיקואגולנטי ארוך טווח כללו VTE שאירע לאחרונה (62%), תרומבופיליה תורשתית (7%), סינדרום אנטיפוספוליפידי (13%), החלפת מסתם מכני (18%) ואירוע שבץ מוחי קודם (4%).
מרבית הפרוצדורות הניתוחיות (58%) היו פולשניות באופן משמעותי. ה-INR הממוצע היה:
ביום הקודם לניתוח – 2.1 , ביום הניתוח – 1.8 וביום שלאחר הניתוח -1.8 .
לשני מטופלים היה דימום משמעותי, ול-4 דימום קל. מטופל אחד פיתח DVT . מס’ שבועות לאחר הניתוח, מטופל אחד עם שסתום לב מלאכותי מת משבץ אמבולי שהיה קשור עם כשלון להעלות את רמות הטיפול נוגד הקרישה שלו לרמות תראופוטיות.
החוקרים מציינים שמדובר במחקר התבוננותי שאינו יכול להוכיח שיוויון או יתרון לשיטות אחרות של טיפול אנטיקואגולנטי במצבים אלה.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!