תוספת של פולאט וויטמין B12 מפחיתה את הסיכון לשברים במבוגרים לאחר שבץ, על פי תוצאות מחקר אקראי שפורסם בגיליון מרץ של JAMA.

שבץ מעלה את הסיכון לשברים באגן פי 2 עד 4, כותב ד”ר יושיהירו סטו מיפן ושותפיו. היפרהומוציסטאינמיה היא גורם סיכון לשבץ איסכמי ולשברים אוסטאופורוטיים בנשים וגברים מבוגרים. טיפול בפולאט ו-mecobalamin (ויטמיו B12) עשוי לשפר היפרהומוציסטאינמיה.

במחקר כפול סמיות זה, השתתפו 628 מטופלים בגיל 65 ומעלה עם המיפלגיה רזידואלית למשך שנה לפחות לאחר שבץ איסכמי מאפריל 2000 עד מאי 2001. המטופלים קיבלו באקראי טיפול אורלי יומי של 5 מ”ג פולאט ו-1,500 µg ויטמין B12, או פלצבו כפול. מתוך 628 המשתתפים, 559 השלימו תקופת מעקב של שנתיים.

למשתתפים בשתי הקבוצות היתה רמה התחלתית גבוהה של הומוציסטאין בפלזמה ורמה נמוכה בסרום של קובלאמין ופולאט. לאחר שנתיים, רמות הומוציסטאין בפלזמה ירדו ב-38% קבוצת הטיפול ועלו ב-31% בקבוצת הפלצבו (P < .001).

בקבוצת ויטמין B12 היו 10 שברים באגן ל-1,000 שנות אדם ו-43 שברים בקבוצת הפלצבו (P < .001), כלומר סיכון יחסי מתואם של 0.20 (רווח בר סמך 95%, 0.08-0.5) והפחתה אבסולוטית בסיכון של 7.1% (רווח בר סמך 95%, 3.6%-10.8%). המספר הדרוש לטיפול למניעת שבר אחד באגן היה 14 (רווח בר סמך 95%, 9-28). לא נצפו תופעות לוואי משמעותיות.

מיגבלות המחקר כללו הוצאת חולים עם אוסטאופורוזיס; שימוש באתר אחד המגביל כלליות, הפחתה קטנה יותר בסיכון אבסולוטי ומספר גדול יותר הדרוש לטיפול באוכלוסיות עם סיכון שברים נמוך יותר בתחילת הטיפול.

באוכלוסיה יפנית זו היה סיכון גבוה לשברים לפני הטיפול, טיפול משולב של פולאט וויטמין B12 הינו בטוח ויעיל בהפחתת הסיכון לשברים באגן בחולים מבוגרים לאחר שבץ. מחקרים עתידיים צריכים לבדוק האם מניעה של השברים באמצעות פולאט ו-B12 קשורה בשינויים של סמני שיחלוף עצם ושיחלוף קולגן.

במאמר מערכת, מציעים קבוצת חוקרים מהולנד זהירות בפירוש ממצאים אלו מפני שהם מוגבלים בכלליות, הכוח היחסי נמוך, והשפעה אפשרית של מחלות אחרות קשורות עם רמות גבוהות של הומוציסטאין.

האם ניתן להשיג השפעה דומה בחולים אחרים עם סיכון גבוה לשברים ניתן לבדוק רק באמצעות מחקרים נוספים. לאחר תצפית התחלתית של הקשר בין רמות הומוציסטאין לסיכון לשברים  לפני פחות משנה, תוצאות אלו תומכות כרגע בקשר סיבתי. עם זאת, הוכחה סופית של הסיבתיות תגיע מהבנת המכניזם הביולוגי של קשר זה.

JAMA. 2005;293:1082-1088, 1121-1122

לידיעה במדסקייפ