על-פי תוצאות מחקר קליני רב-מרכזי, אקראי, כפול-סמיות, מבוקר על-ידי פלצבו, משלב 2, עשוי טיפול באמצעות נוגדן מונוקלונלי אנטי-אינטרלויקין 12 ליצור תגובה קלינית והפוגה בחולים הסובלים ממחלת קרוהן פעילה. בנוסף, הטיפול נקשר בירידה בייצור ציטוקינים דלקתיים בתיווך תגובת Th1 באתרי המחלה.
החוקרים כותבים כי מחלת קרוהן מאופיינת על-ידי ייצור מוגבר של אינטרלויקין 12 על-ידי תאים מציגי אנטיגן ברקמת המעי ושל אינטרפרון-γ ו-TNF-α על-ידי לימפוציטים ומקרופאגים במעי. הם מסבירים כי ציטוקינים דלקתיים אלה משרים ומשהים את דלקת הגרנולומה ואת התעבות דופן המעי האופיינים למחלת קרוהן.
החוקרים בדקו את בטיחות ואת יעילות הטיפול באמצעות אנטי-ציטוקין בקרב 79 חולים הסובלים ממחלת קרוהן פעילה שחולקו באקראי לקבלת 7 זריקות תת-עוריות שבועיות של נוגדן אנושי מונוקלונלי אנטי-אינטרלויקין 12 (במינון של 1 מ,ג לק”ג משקל גוף או 3 מ”ג לק”ג משקל גוף) או לקבלת פלצבו, באופן ממושך (39 נבדקים) או שכלל הפסקה של חודש לאחר מתן המנה הראשונה (40 נבדקים). הנוגדן הותאם לזיהוי חלבון ה-p40 של אינטרלויקין 12.
הערכת בטיחות הטיפול היתה נקודת הסיום העיקרית של המחקר. נקודות הסיום המשניות היו שיעורי התגובה הקלינית (שהוגדרה כירידה בשיעור של 100 נקודות לפחות בדרוג באינדקס הפעילות של המחלה, ה-CDAI) והופעת הפוגה (שהוגדרה כדרוג של 150 ומטה באינדקס ה-CDAI).
מתן הטיפול באמצעות אנטי-אינטרלויקין 12 נקשר בשיעור מוגבר משמעותית של תגובות מקומיות באתר ההזרקה, בהשוואה למתן פלצבו (P < .005 עבור שני המינונים). שיעורי תופעות הלוואי האחרות היו דומים בין הקבוצות. החוקרים מציינים כי למרות ששכיחות הזיהומים לא עלתה משמעותית בקבוצה שקיבלה טיפול אנטי-אינטרלויקין 12 בכללותה, יש לבדוק את הסיכון להתרחשות זיהומים במתן טיפול ממושך יותר.
טיפול שבועי מתמשך במינון של 3 מ”ג לק”ג משקל גוף באמצעות אנטי-אינטרלויקין 12 יצר עליה משמעותית בשיעורי התגובה כעבור 7 שבועות, בהשוואה למתן פלצבו (75% לעומת 25%, P = .03); השפעה זו פחתה במהלך 18 שבועות המעקב (69% לעומת 25%, P = .08). שיעורי ההפודה לא נבדלו משמעותית בין הקבוצות במהלך מתן הטיפול או כעבור תקופת המעקב בת 18 השבועות (38% לעומת 0%, P = .07 בשני המקרים).
מתן הטיפול עם ההפסקה בכל אחד משני המינונים לא הראה יתרון משמעותי בהשוואה לפלצבו מבחינת שיעור התגובה ושיעור ההפוגה במהלך הטיפול או במהלך תקופת המעקב. החוקרים כותבים כי ההבדל בהשפעות הטיפול בין שני המרשמים עשוי להגרם בשל המהירותש בה מושגות ונשמרות הרמות המקסימליות של אנטי-אינטרלויקין 12 בסרום.
הפרשה פחותה של אינטרלויקין 12, של אינטרפרון-γ ושל TNF-α על-ידי התאים המונו-נוקלאריים של ה-lamina propria במעי נצפתה בחולים שהגיבו קלינית לטיפול באמצעות אנטי-אינטרלויקין. לכן, מסבירים החוקרים, הכוונת הטיפול לאינטרלויקין 12 עשויה גם להפחית את רמות החומרים האפקטורים הפועלים אחריו במסלול התגובה כמו אינטרפרון-γ ו-TNF-α.
החוקרים מציינים כי המידע שנאסף מעיד כי הנוגדן ששימש במחקר פעיל נגד דלקת במחלת קרוהן וכי הוא מראה שטיפול כזה עשוי להשרות תגובה קלינית והפוגה. הם מוסיפים כי חולים שטופלו במינון של 3 מ”ג לק”ג משקל גוף הראו תגובות קליניות אחרי 3 זריקות שבועיות והתגובה נשמרה במהלך 18 שבועות לאחר הטיפול לפחות.
החוקרים כותבים כי דרושים מחקרים נוספים בכדי לאמת את יעילות הטיפול באנמעות אנטי-אינטרלויקין 12 במחלת קרוהן ובהפרעות דלקתיות אחרות המתווכות באמצעות תגובת Th1.
במאמר מערכת מצורף מצוין כי כמה שאלות חשובות נותרו ללא מענה בנוגע לבטיחות הטיפול לטווח הארוך, בייחוד משום שציטוקיני Th1 קלאסיים חשובים לצורך לחימה בזיהומים וכי ישנו סיכון פוטנציאלי בהפעלה מחודשת של שחפת ושל אסטמה לטנטיות. עוד נכתב כי למרות המגבלות הללו, התפתחות טיפולים אנטי-ציטוקינים כחלק מכלי הרפואה של הרופא היא שלב חשוב בדרך למציאת מרפא למחלת קרוהן.
N Engl J Med. 2004;351:2069-2079, 2045-2048
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!