ראש השנה והחגים לפתחנו וזה הזמן לאחל לעמיתים, למטופלים ולמתעניינים בנושא ההזדקנות, בריאות טובה, תפקוד מלא ומועדים לשמחה. הנה מסתיימת תשס”ד וגם 2004 מתקרבת לסיומה.
שנה חדשה ומאה חדשה יכולים להוות בסיס להתבוננות במועדים, ולהבעת תקווה.
בשורה גדולה נתבשרנו בתשס”ד – הגיל הרשמי של הכניסה לזקנה הועלה מ- 65 שנים ל- 67. החלטה זו הושפעה אומנם מאילוצים אקטואריים אך תוקפה אינו נופל מן ההחלטה הקודמת מימי ביסמרק (כזכור גיל 65 נקבע כגיל פרישה בימיו).
הנה כי כן, הצלחנו לדחות את מועד הכניסה לזקנה בשנתיים ולנוכח תוחלת החיים הממוצעת המתקרבת ל- 80, הרי גם ימי זקנתנו לא נתקפחו. בראשית המאה העשרים, כידוע, עמדה תוחלת החיים הממוצעת על כ- 43 שנים והיא כמעט הוכפלה במרוצתה.
מה יהיה בפתח המאה העשרים ואחת? התמשיך תוחלת החיים לעלות ? ובכמה ? איני רוצה לנחש אך נראה שנמשיך להתקרב ל- 120. גיל זה מקובל כטווח האפשרי של חיי אדם. ואומנם, כל פעם שאני חושב על כך אני מתפלא מחדש עד כמה דייקו הקדמונים (שלא הכירו את שכפול התאים ואת הטלומרים ) – שטווח החיים הוא “עד מאה ועשרים”. עניין זה ראוי לבחינה מעמיקה ומי יודע מה יתברר שהיה הבסיס להערכה זו …..
אבל נחזור למועדים. לפני כ-100 שנים, בשנת 1909 טבע ד”ר נאשר את המונח גריאטריה שמורכב מן המילים היווניות גרוס זקן ויאטרוס רפואי. את מקורות המילה גרוס כמציין זקנה, אפשר למצוא במיתולוגיה היוונית. מסופר שם על שלוש זקנות ששמותיהן דינו, פפרדו ואניאו אשר נולדו זקנות ואפורות שער. לשלושתן יחד היתה שן טוחנת אחת ועין אחת שהעבירו מזו לזו בשעת הצורך. מכל מקום, גם אם המונח גריאטריה נולד בתחילת המאה העשרים, עברו כשלושים שנים נוספות עד שהפך למושג קליני.
בשנת 1935, לפני כשבעים שנה, מונתה הרופאה הבריטית , מרג’ורי וארן לאחראית בבית חולים אזורי בו שכנו כמה מאות קשישים. הם סבלו ממחלות רבות, מנכות וגם מהזנחה. מרג’ורי וארן הנחשבת כאמא של הגריאטריה הקלינית החלה לטפל בהם במסירות. היא העריכה את מצבם, הגדירה אותו במונחים מקצועיים רפואיים והעניקה להם טיפול. רבים אף זכו לשיקום וחלק אף שוחררו מאשפוז. מעשיה הניחו יסוד לגריאטריה ולכל מה שמקצוע זה מהווה כיום. בשנת 1947 נוסד באנגליה הארגון הראשון של רופאים המטפלים בקשישים מה שהפך במרוצת השנים לחברה הבריטית לגריאטריה של היום.
ולסיום אזכיר את שנת 1906 . בשנה זו תאר ד”ר אלואיס אלצהיימר את המקרה הראשון של המחלה הנושאת את שמו. אני מייחל שעד שנת 2006 כאשר ימלאו 100 שנים מתיאורו של אלצהיימר, נעלה על הדרך לטיפול מוצלח ואולי אף למניעה של מחלה זו. הזמן הולך ומתקצר. האם נצליח להתקדם באופן משמעותי במשך השנה וחצי שנותרו ? האתגר עצום אך התקווה מחוזקת ע”י המאמצים האדירים המושקעים בחקר מחלת אלצהיימר.
ואל נשכח שכולנו, צעירים יותר וצעירים פחות, מועדים לזקנה.
שנה טובה
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!