מתוך גיליון 401 של הג’ורנאל קלאב: מאמר שהתפרסם ב-Lancet ועוסק בקשר בין דיכאון קליני לתמותה מוגברת לאחר ניתוח מעקפים כליליים.
מחקרים קודמים שהראו כי דיכאון קליני מהווה גורם סיכון לאירועי לב לאחר ניתוח מעקפים כליליים אופיינו לרוב במדגם קטן, זמן מעקב קצר וחסרו עוצמה בכדי להעריך נתוני תמותה. מטרת מחקר זה הייתה להעריך האם דיכאון קשור בסיכון מוגבר לתמותה בקרב מטופלים העוברים ניתוח מעקפים כליליים.
נכללו במחקר מעל 800 מטופלים שעברו ניתוח מעקפים כליליים במרכז הרפואי האוניברסיטאי Duke בין השנים 1989 ל-2001. המטופלים מלאו שאלון CES-D להערכת דיכאון לפני הניתוח, 6 חודשים אחרי הניתוח ונמצאו במעקב עד 12 שנים.
מתוך כלל המטופלים, 15% נפטרו במהלך תקופת מעקב ממוצעת של 5.2 שנים. קרוב ל-40% אובחנו כסובלים מדיכאון: 26% אובחנו כסובלים מדיכאון קל ו-12% מדיכאון בינוני עד קשה.
בחינה של נתוני ההישרדות, תוך בקרה של מאפיינים שעשויים להטות את התוצאות כמו גיל, מין ומספר גורמי סיכון, הראתה שמטופלים עם דיכאון בינוני עד קשה לפני הניתוח היו בסיכון גבוה פי 2.4 לתמותה מאלו ללא דיכאון. נתונים דומים נצפו לגבי מטופלים עם דרגה נמוכה עד חמורה של דיכאון שנמשך מתחילת המחקר ועד 6 חודשים אחרי הניתוח: סיכון גבוה פי 2.2 בהשוואה למטופלים ללא דיכאון.
מתוצאות המחקר עולה שלמרות ההתקדמות בטיפול הניתוחי ורפואי שניתן למטופלים לאחר ניתוח מעקפים כליליים, דיכאון מהווה גורם מנבא עצמאי לתמותה לאחר ניתוח מעקפים וחשוב לבחון קיום הפרעת דיכאון בכל המטופלים ולטפל בה כאשר יש צורך.
הערת הג’ורנאל: כאמור, מחקר זה מדגיש את הצורך של רופאי הקהילה לבחון בקפדנות גם את מצבו הנפשי של המטופל שעבר ניתוח מעקפים, ובמידת הצורך להעניק טיפול אנטי-דכאוני מתאים.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!