שיעורי ההפוגה מדלקת מפרקים שגרונית גבוהים יותר עם תוספת Tocilizumab (אקטמרה) לטיפול ב-Methotrexate, בהשוואה להוספת מעכב TNF (Tumor Necrosis Factor), כך עולה מתוצאות מחקר רב-מרכזי, תצפיתי, שפורסמו במהלך כנס ה-EULAR (European League Against Rheumatism).
החוקרים זיהו 591 חולים עם דלקת מפרקים שגרונית, שטופלו במשלב Tocilizumab עם Methotrexate או מעכבי TNF עם Methotrexate בתקופה שבין ינואר 2009 ועד מאי 2016. גיל המשתתפים הממוצע עמד על 54 שנים, משך המחלה הממוצע עמד על 7.4 שנים.
בקבוצת הטיפול במעכבי TNF נכללו 530 חולים: 195 נטלו Etanercept (אנברל), 163 נטלו Adalimumab (יומירה), 69 נטלו Certolizumab (סימזיה), 60 נטלו Golimumab (סימפוני) ו-43 נטלו טיפול ב-Infliximab. יתר 61 החולים נטלו Tocilizumab, טיפול ביולוגי המאושר לשימוש במבוגרים עם דלקת מפרקים שגרונית פעילה בדרגה בינונית-עד-חמורה, שלא הגיבו ללפחות DMARD (Disease Modifying Antirheumatic Drug) אחד.
מאפייני החולים בשתי הקבוצות היו דומים, למעט הגיל הממוצע שהיה גבוה יותר משמעותית בקבוצת המטופלים ב-Tocilizumab (58.2 לעומת 53.7 שנים).
בסיכומו של דבר, 68% מהחולים נמצאו חיוביים ל-Rheumatoid Factor ו-78% נמצאו חיוביים ל-anti-CCP (Citrullinated Protein). בתחילת המחקר, מדד DAS28-ESR (Disease Activity Score Erythrocyte Sedimentation Rate) עמד על 5.1. במחקר זה, הפוגה הוגדרה על-פי מדד DAS28-ESR מתחת ל-2.6 נקודות.
ההבדלים בשיעורי הפוגה לאחר 6 ו-12 חודשים היו דומים כאשר החוקרים לקחו בחשבון את מקרי הפסקת טיפול.
מומחים בתחום קוראים להשלים מחקרים גדולים יותר להערכת יעילות הטיפולים התרופתיים.
החוקרים מסכמים וכותבים כי להערכתם, התגובה הקלינית עשויה להיות טובה יותר עם טיפול המכוון כנגד IL-6 מאשר טיפול המכוון כנגד TNF.
מתוך כנס ה-EULAR
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!