בכל חולי הסרטן המטופלים ב-Ipilimumab (יירבוי) יש להשלים מעקב הדוק אחר סימנים ותסמינים של היפופיזיטיס, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שהוצגו במהלך הכנס השנתי מטעם ה-American Association of Clinical Endocrinologists.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי היפופיזיטיס הינה הבעיה האנדוקרינית השניה בשכיחותה תחת טיפול ב- Ipilimumab, כאשר המנגנון המדויק אינו ידוע, אך ככל הנראה מדובר בתגובת רגישות-יתר מסוג 2, בה נוגדנים נקשרים לאנטיגנים על ההיפופיזה, מפעילים מערכת משלים ומובילים להרס הבלוטה.
במחקר הרטרוספקטיבי נכללו 117 חולים שטופלו ב- Ipilimumab בשל מלנומה גרורתית במרכז יחיד, בין 2011-2016. החוקרים לא הצליחו לזהות מנבאים מהימנים להתפתחות היפופיזיטיס, שתועדה ב-13% מהמטופלים, אם כי זוהו מספר סימנים.
בהשוואה ל-102 החולים שלא פיתחו היפופיזיטיס במהלך הטיפול ב- Ipilimumab, לא היו שונים משמעותית בגיל, מין, מוצא/גזע, סוכרת או מדד מסת הגוף, מ-15 החולים שפיתחו את ההפרעה האנדוקרינית.
שכיחות מחלה אוטואימונית בתחילת הדרך בקרב אלו שפיתחו את ההפרעה האנדוקרינית הייתה שונה משמעותית (13% לעומת 1%), אך מסםר החולים היה קטן מדי (2 לעומת 1).
מהערכה לפי גיל ומגדר עלה כי גברים שפיתחו את ההפרעה האנדוקרינית היו מבוגרים יותר משמעותית, מאלו ללא ההפרעה הנ”ל (68 לעומת 56 שנים), הבדל אשר לא תועד בקרב נשים. גברים שפיתחו היפופזיטיס היו גם מבוגרים יותר משמעותית מנשים שפיתחו את ההפרעה האנדוקרינית.
לא תועדו הבדלים במספר מחזורי טיפול ב- Ipilimumab, זמן הישרדות לאחר הטיפול ב- Ipilimumab, מצב מוטאציות BRAF, או אתר הממאירות הראשוני באלו עם ובלי הפגיעה בהיפופיזה.
עם זאת, 29% מבין אלו שלא פיתחו את הפגיעה בהיפופיזה קיבלו טיפול כימותרפי, בעוד שכל אלו שפיתחו היפופיזיטיס לא נחשפו לטיפול כימותרפי, כאשר ההבדל היה מובהק סטטיסטית (p=0.011), אך שוב, מספר החולים היה קטן.
בדיקת MRI שבוצעה ב-11 חולים שפיתחו היפופיזיטיס על-רקע טיפול ב- Ipilimumab הדגימה הגדלת היפופיזה ב-10 חולים, האדרה בשמונה חולים (ארבעה מקרים של האדרה הומוגנית, שלושה מקרים של האדרה הטרוגנית, מקרה אחד של האדרה לא-ספציפית), עיבוי גבעול בשישה מקרים והאדרת גבעול בחמישה. רק בחולה אחד לא היו ממצאים משמעותיים בבדיקת MRI.
כל החולים שפיתחו את הפגיעה בהיפופיזה טופלו בגלוקוקורטיקואידים במינון גבוה, בהתאם לפרוטוקול המוסדי באותה עת. עם זאת, מחקר משנת 2015 לא מצא הבדלים בין טיפול בגלוקוקורטיקואידים במינון גבוה או במינון פיזיולוגי בשיעורי החלמה או בזמן עד להיעלמות הגדלת היפופיזה, אי-ספיקת אדרנל שניונית, תת-פעילות של בלוטת התריס, היפוגונאדיזם או היפונתרמיה ולכן אין הוכחות כי נדרש טיפול בסטרואידים במינון גבוה, אך בכל החולים נדרש מינון פיזיולוגי.
מתוך הכנס השנתי מטעם ה-AACE
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!