כזכור, במחקר ODYSSEY OUTCOMES נערכה השוואה בין פראלואנט ובין פלסבו, כתוספת לטיפול בסטטינים בעצימות-גבוהה או במינון נסבל מקסימאלי, בחולים לאחר תסמונת כלילית חדה. החוקרים מצאו כי הטיפול הפעיל הפחית שיעורי הופעה ראשונה של התוצא המשולב ולווה בשיעור נמוך יותר של תמותה מכל-סיבה.
כעת, במאמר שהתקבל לפרסום בכתב העת Journal of the American College of Cardiology, מדווחים החוקרים על ניתוח נתונים שהוגדר מראש, במטרה לקבוע את ההיקף בו הטיפול ב- Alirocumab הפחית את כלל האירועים הקרדיווסקולאריים הלא-פטאליים (אירוע ראשון ואירועים נוספים) ומקרי תמותה מכל-סיבה במחקר זה.
החוקרים מדווחים כי בחולים עם תסמונת כלילית חדה, סך מספר האירועים הקרדיווסקולאריים הלא-פטאליים וסך מקרי התמותה שנמנעו עם טיפול ב- פראלואנט היה גבוה כפליים ממספר האירועים הראשונים שנמנעו הודות לטיפול התרופתי.
במסגרת המחקר נבחנו יחדיו סך האירועים הקרדיווסקולאריים הלא-פטאליים (אוטם שריר הלב, אירוע מוחי, רה-וסקולריזציה כלילית שאינה על-רקע איסכמי ואשפוז בשל אנגינה לא-יציבה או אי-ספיקת לב) ותמותה.
מהנתונים עלה כי בקבוצת הטיפול ב-פראלואנט תועדו 3,064 אירועים כוללים, בהשוואה ל-5,425 אירועים בקבוצת טיפול דמה. עם הטיפול הפעיל מספר האירועים הקרדיווסקולאריים הלא-פטאליים היה קטן ב-190 מקרים, כאשר סך מספר האירועים הקרדיווסקולאריים הלא-פטאליים היה קטן ב-385 מקרים. הטיפול ב-פראלואנט הפחית את סך האירועים הקרדיווסקולאריים הלא-פטאליים (יחס סיכון של 0.87; רווח בר-סמך 95% של 0.82-0.93) ותמותה (יחס סיכון של 0.83; רווח בר-סמך 95% של 0.71-0.97) בנוכחות קשר בולט בין הסיכון לאירוע פטאלי ולא-פטאלי.
החוקרים כותבים כי בחולים עם תסמונת כלילית חדה, סך מספר אירועים קרדיווסקולאריים לא-פטאליים ואירועי תמותה שנמנעו עם טיפול ב- פראלואנט היה גבוה כפליים ממספר האירועים הראשונים שנמנעו עם הטיפול. כתוצאה מכך, הירידה בסך האירועים מהווה מדד מקיף יותר להערכת סך התועלת של פראלואנט לאחר תסמונת כלילית חדה.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!