שתי שיטות מדידה (אלבומינוריה ו-eGFR ) של הפרעות בתפקודי כליה מצאו קשר חזק בין רמת ההפרעה לסיכון לשבץ איסכמי על בסיס נתונים שנאספו מ-4 מחקרי קוהורט, כך עולה ממחקר חדש המתפרסם ב-stroke .
ע”פ מימצאי המחקר, בעוד שאלבומינוריה הייתה קשורה גם לשבץ איסכמי וגם לשבץ מדמם, ה-eGFR היה קשור באופן מובהק רק לשבץ איסכמי.
החוקרים מדגישים כי דיווח זה מהווה את האנליזה הרחבה ביותר באשר לקשר בין מחלת כליות לסיכון לשבץ מסוגים שונים. עדויות לקשר כזה היו כבר במחקרים קודמים, אך רק מעט מידע היה קיים באשר לקשר לשבץ איסכמי ושבץ מדמם, בנפרד.
החוקרים ביצעו ניתוח נתונים מצטבר שהתבסס על מידע מתוך 4 מחקרים פרוספקטיביים, מבוססי אוכלוסיה (מחקרי ה-ARIC , CHS , MESA וה-PREVEND) שבסה”כ כללו 29,595 משתתפים בגיל ממוצע של 61 .
ה-GFR הוערך במחקר זה באמצעות שימוש בערכי קריאטינין, ציסטאין C והאלבומינוריה באמצעות באמצעות יחס אלבומין לקריאטינין. (ACR).
במהלך תקופת המעקב שהייתה 9.5 שנים בממוצע, 4.3% מהמשתתפים חוו שבץ. 12% ממקרי השבץ היו מדממים (לאחר ניכוי דימום תת עכבישי) .
לאחר לקיחה בחשבון של גורמי הסיכון הידועים לשבץ, נמצא ש-eGFR של 45 בהשוואה ל-95 מ”ג/דקה ב-1.73 מ”ר היה קשור לסיכון גדול יותר לשבץ איסכמי עם סיכון יחסי של 1.3 (בטווח 1.01-1.68), אך לא לשבץ מדמם (סיכון יחסי 0.92, בטווח 0.47-1.81).
החוקרים מציינים שהקשר בין eGFR נמוך לסיכון מוגבר לשבץ עשוי להיות מוסבר בקשר עם טרשת עורקים, פירפור פרוזדורים , ומחלות כלי דם קטנים. הם מוסיפים כי הקשר הלא מובהק בין eGFR נמוך לסיכון לשבץ מדמם צריך להיבחן בזהירות בשל מיגבלות סטטיסטיות של נתוני השבץ המדמם במחקר.
תוצאה של ACR של 300 מ”ג/ג (לעומת 5 ) הייתה קשורה עם סיכון מוגבר הן לשבץ איסכמי (סיכון יחסי 1.62 (בטווח 1.27-2.07) והן לשבץ מדמם (סיכון יחסי 2.57 , בטווח 1.37-4.83). החוקרים מעירים שעומצת הקשר לשבץ מדמם דומה לזה הקיים לרמות לחץ דם סיסטוליות גבוהות.
החוקרים מסכמים כי הקשר המובהק שנמצא בין אלבומינוריה לשני סוגי השבץ מחייב מחקר נוסף ותשומת לב קלינית מוגברת.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!