בסקר שנערך בקרב רופאים שמילאו תעודות פטירה של ילדים בהולנד נמצא כי ל-36% ממקרי התמותה קדמה החלטה לסיים את החיים. בכמעט 3% ממקרי התמותה נעשה שימוש בתרופה מתוך כוונה מפורשת לזרז את המוות.

במאמר מערכת מצורף כותב ד”ר Siden כי המסר העולה מהדיווח הינו כי המתת חסד אכן מתקיימת ויש להבינה טוב יותר במסגרת רפואת הילדים. הוא מוסיף כי אפילו על רופאי המשפחה לדעת כי בקרב המטופלים הסובלים ממחלות כרוניות, המאובחנים במחלות המסכנות את חייהם, עולות שאלות בנוגע לקבלת החלטות לסיים את חייהם.

מחקרים קודמים בחנו את קבלת ההחלטה לסיים את החיים בקרב האוכלוסיה הכללית ובקרב ילודים, אך הנושא כמעט ולא נחקר בילדים, מציינים החוקרים.

בכדי להבין טוב יותר את קבלת ההחלטה לסיים את החיים בילדים ביצעו החוקרים שני מחקרים. במסגרת המחקר הראשון הם שלחו שאלונים לכל 129 הרופאים בהולנד שדיווחו על פטירתו של ילד בין אוגוסט לדצמבר 2001. במסגרת המחקר השני נערכו ראיונות ל-63 הרופאים שמומחיותם מכסה את רוב מקרי התמותה בילדים, כמו אונקולוגית ילדים, וטיפול נמרץ ילדים.

כפי שצוין, ל-36% ממקרי התמותה בקרב חולים בגילאי 1-17 שנים קדמה החלטה לסיים את החיים. ערך זה כולל 12% שבהם פחתה יכולת הטיפול באמצעות טיפול מאריך חיים, 21% שבהם ניתנו תרופות משככות כאבים או תרופות לבקרה על הסימפטומים שעלולות היו לקצר את החיים, ו-2.7% שבהם נעשה שימוש בתרופות מתוך כוננה מפורשת לזרז את המוות.

ביותר משני שליש מהמקרים שבהם נבחרה תרופה במפורש בכדי לזרז את המוות, נעשתה ההחלטה על-ידי המשפחה. ביתר המקרים נעשתה ההחלטה על-ידי הילד.

במסגרת מחקר הראיונות נבחנו 76 מקרים שבהם נעשתה החלטה לסיים את החיים. ההורים השתתפו בדיון בכל המקרים כמו גם 9 ילדים שנמצאו כשירים לכך ו-3 ילדים שנמצאו כשירים חלקית. רופאים אחרים צורפו אל הדיונים כמעט בכל המקרים וגם השתתפותן של אחיות בדיונים היתה שכיחה.

הכותבת הראשית, ד”ר Vrakking, מסבירה בראיון כי המסר העולה מהמחקר הינו שקבלת ההחלטה לסיים את החיים מהווה חלק מהטיפול הרפואי גם בילדים הסובלים ממחלה חמורה, כמו במבוגרים. היא מוסיפה כי נראה שתהליך קבלת ההחלטה הינו זהיר ביותר משום שההחלטה נידונה עם כלל האנשים המעורבים במקרה.

במאמר פרשנות מצורף מצוין כי למרות מה שמופיע באמצעי התקשורת לעיתים קרובות, קיימת הסכמה נרחבת בנוגע להיבטים בסיסיים רבים הנוגעים להפסקת חייהם של ילדים מטופלים.

עוד מוסבר כי ההסכמה נוצרת סביב כמה עקרונות יסודיים שהם כמעט עולמיים: שיש לעודד את ההוראים ובני המשפחה להיות נוכחים ולתמוך בילד הגוסס; שאין לגרום לילדים למות תוך סבל שניתן למנוע אותו, במידה והדבר אפשרי; ושאין לשמור על כל הילדים מחוברים למכונות ההחייאה בכדי לשמור על סימני החיים החיוניים במהלך גסיסתם.

לידיעה במדסקייפ

Arch Pediatr Adolesc Med 2005;159:802-809,887-891.

<!–

–>