תעוקת לב כרונית, הינה מחלה הגורמת למוגבלות קשה, ופוגעת בכ-7 מיליון אמריקאים כל שנה.

למרות הגדלת הידע והיכולת לטיפולי הרה-וואסקולריזציה (Re Vascularization), אשר נועדו בעיקר למניעת תעוקה, רוב החולים, עדיין נזקקים לטיפול תרופתי נוגד תעוקה.

יתר על כן, יותר מרבע מהחולים, למרות טיפול צינטורי ניתוחי או תרופתי, עדיין לוקים בהתקפים תעוקתיים.

התרופות נוגדות התעוקה הקיימות היום הן חסמי הביטא (Beta), חסמי תעלות הסידן, והניטרטים (Nitrates). הללו, פועלים להקטנת צריכת החמצן של הלב, ויתכן, שחסמי תעלות הסידן והניטראטים, אף משפרים את אספקת החמצן ללב. למרות טיפולים אלו, חולים רבים, עדיין לוקים בתעוקת חזה. לכן, ברור הצורך בטיפול תרופתי אחר אשר פועל במנגנון אנטי-איסכמי (Ischemic), אשר ישולב ואף יגביר את פעילות התרופות הקיימות.

מנגנון הפעולה של הרנולזין (Ranolazine), קשור לעיכוב חלקי של חמצון חומצות שומן, היכול להועיל כנוגד איסכמיה, ללא פגיעה בתפקוד ההמודינמי (Hemodynamic) של הלב. עיכוב חמצון חומצות שומן, גורם להגברת חימצון הגלוקוז, ובכך לייצור גדול יותר של ATP, לכל מולקולת חמצן הנצרכת. חילוף זה, בין חמצון חומצות שומן לחימצון גלוקוז, יכול להקטין את אספקת החמצן ללב הנדרשת למאמץ מסוים, ובכך להקטין את הסיכון לאיסכמיה.

מחקר ה-MARISA אשר בדק את הרנולזין כטיפול בודד בהשוואה לפלצבו, הוכיח את פעילותו נוגדת התעוקה והאיסכמיה של תרופה זאת. המחקר הראה שיפור בסבילות למאמץ והארכת זמן המאמץ עד להופעת התעוקה או צניחות ST. כל זה ע”י נטילת התרופה, פעמיים ביום במינון בין 500 ל-1500 מ”ג.

מחקר הCARISA בא לבדוק את הרנולזין, בלוקים בתעוקה כרונית, למרות טיפול באטנולול (Atenolol), אמלודיפין (Amlodipine)או דילטיאזם (Diltiazem).

800 המשתתפים במחקר,הלוקים במחלה כלילית מוכחת, חולקו אקראית לאחת משלוש קבוצות, אשר נטלו בנוסף לטיפול נוגד התעוקה הקבוע שלהם, גם רנולזין במינון 750 או 1000 מ”ג או פלצבו למשך 12 שבועות.

קרוב למחצית מהמשתתפים, טופלו עוד בטרם המחקר באטנולול, שליש מהם ב-אמלודיפין, וכרבע בדילטיאזם.

מתוצאות המחקר עולה, כי הנוטלים את הרנולזין, צעדו זמן ממושך יותר במבחן המאמץ, גם ברמות שיא וגם ברמות שפל של התרופה בהשוואה לקבוצת הבקרה. השפעה זו נשמרה במהלך 12 שבועות המחקר. תוצאות דומות נצפו גם, במשך הזמן עד להופעת תעוקה או שינויים באק”ג.

בממוצע, לקו המשתתפים, עוד בטרם המחקר ב-4 ארועי תעוקה בשבוע בממוצע ותדירות השימוש בניטרטים היתה דומה. הטיפול ברנולזין, הקטין את התדירות החציונית של ארועי התעוקה מ-3.3 בקבוצת הפלצבו ל-2 עד 2.5 התקפים בשבוע בקבוצות הטיפול השונות. הטיפול גם הפחית את תדירות השימוש בניטרטים.

לא נמצאו הבדלים המודינמיים בעלי חשיבות קלינית, בין קבוצות הטיפול השונות. מבחינת תופעות הלוואי, כ-27% מהמטופלים בקבוצת הפלצבו דיווחו על תופעות לוואי, בעוד שיעור זה היה גבוה במעט בקבוצות הטיפול ועמד על  32%. תופעות הלוואי הנפוצות ביותר, היו עצירות, סחרחורת, בחילה וחולשה. שיעורי התמותה היו דומים בשלוש הקבוצות אך נמוכים במעט בקבוצת הטיפול בהשוואה לקבוצת הבקרה. כחמישה מהמטופלים ברנולזין במינון הגבוה דיווחו על SYNCOPE אשר חלפה עצמונית ולא נזקקה להמשך טיפול או בירור. בקבוצת הטיפול, נמדדה בתרשימי האק”ג, הארכה של הQTC.

במעקב לטווח ארוך נמצא ששנה לאחר המחקר המשיכו כ-75% מהמטופלים ליטול את תרופת הניסוי ושני שלישים, המשיכו בכך לאחר שנתיים.

תדירות התקפי תעוקת הלב, הינה המדד המשמעותי ביותר בקביעת איכות החיים של הלוקים בתעוקה כרונית. כתוצאה מכך, פעולות רבות לרה-וואסקולריזציה, מתבצעות כדי לטפל בתעוקה ולא בכדי להאריך חיים. למרות כל זאת, שנה לאחר הפעולות השונות, רוב החולים נזקקים לטיפול נוגד תעוקה, וכרבע מהם עדיין לוקים בתעוקה למרות הטיפול.

מחקר זה מראה, שרנולזין, מוסיף לטיפול נוגד התעוקה והאיסכמיה, בחולים עם תעוקה כרונית חמורה, הנוטלים תרופות נפוצות הנוגדות תעוקה. הטיפול גרם לשינויים המודינמיים מינימאליים, וללא השפעות ארוכות טווח על ההישרדות. טיפול זה יכול לשמש בעיקר את אלו בהם לא ניתן להעלות את מינון הטיפול נוגד התעוקה האחר, בגלל השפעתו על לחץ הדם וקצב הלב.