תוצאותיהם של שני מחקרי שלב II קטנים בעלי מבנה open-label מעידות כי מתן rituximab (הוא Rituxan), נוגדן מונו-קלונלי אנטי-CD20, המאושר לשימוש בטיפול בלימפומה שאיננה מסוג Hodgkin’s, עשוי לשמש בטיפול בחולים הסובלים מתסמונת סיוגרן ראשונית.
במחקר הראשון טופלו 16 חולים הסובלים מתסמונת סיוגרן ראשונית באמצעות אינפוזיות rituximab (במינון של 375mg/m2) בשבועות 0 ו-1, עם מעקב במהלך 12 שבועות. כל החולים התאימו לקריטריוני ה-American-European consensus group המגדירים את הסינדרום, סבלו ממחלה פעילה ולא נטלו תרופות קורטיקו-סטרואידיות כטיפול נוסף.
הטיפול גרר ירידה מלאה ברמות ה-CD20 עד לשבוע ה-12 ונסבל באופן טוב מבחינה כללית, מציינים החוקרים בקונגרס הארופאי השנתי לראומטולוגיה. החוקרים לא הצליחו להראות ירידה אובייקטיבית במידת היובש באמצעות שיטות קונבנציונאליות, כמו בדיקת Shirmer. אך אנליזת Doppler waveform של בלוטות הרוק מעידה על שיפור משמעותי וגם תגובת החולים היתה מובהקת סטטיסטית בנוגע לקריטריונים סובייקטיבים כמו תשישות ויובש.
אחד החוקרים, ד”ר Devauchelle-Pensec, מסביר כי התוצאות מעודדות, אך יש צורך במחקרים גדולים נוספים המבוקרים באמצעות פלצבו. לדבריו, כיום מתוכנן מחקר בקרב 150 חולים שזה עתה הופיעה בהם המחלה, שכן בחולים הסובלים מהתסמונת מזה תקופה ארוכה מופיע שיעור תגובה מופחת.
במחקר השני בחנו חוקרים את השימוש ב-rituximab ב-8 חולים הסובלים מתסמונת סיוגרן בשלב מוקדם וב-7 חולים שסבךן גם מלימפומה (MALT-type). אינפוזית rituximab (במינון של 375mg/m2) ניתנה לחולים אחת לשבוע במלהך 4 שבועות, כש-prednisone ו-clemastine ניתנו כטיפול מקדים.
החוקרים מדווחים על שיפור משמעותי בסימפטומים הסובייקטיבים, יחד עם עליה בתיפקוד בלוטות הרוק ב-5 מתוך 8 החולים הסובלים מתסמונת סיוגרן וב-2 מתוך 7 החולים הסובלים מתסמונת סיוגרן ומ-MALT עם תיפקוד שאריתי של בלוטות הרוק.
אולם, משום שב-3 מהחולים שסבלו מתסמנת סיוגרן התפתחה תמונה קלינית המתאימה למצב של serum sickness, קובעים החוקרים כי יתכן שיש צורך במינון גבוה יותר של prednisone או של טיפול מדכא-חיסון אחר במהלך השימוש ב-rituximab בחולים הסובלים מתסמונת סיוגרן פעילה.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!