מנתוני מחקר שכלל קרוב ל-40,000 נשים לאחר-מנופאוזה עולה כי אלו שהלכו מהר היו בסיכון מופחת להתפתחות אי-ספיקת לב, במהלך שני העשורים הבאים, לאחר תקנון למשתנים רלבנטיים. פעילות גופנית בשעות הפנאי הועילה גם כן, אך קצב ההליכה הועיל יותר.
החוקרים מדווחים כי הקשר בין קצב ההליכה ובין הסיכון המופחת לאי-ספיקת לב נותר לאחר תקנון לפעילות גופנית, אך ההיפך לא היה נכון.
החוקרים בחנו את הנתונים אודות 39,635 נשים, בגיל ממוצע של 55 שנים, שלקחו חלק במחקר Women’s Health Study, שהשיבו על שאלונים שכללו שאלות אודות פעילות גופנית בשעות הפנאי, כולל מהירות הליכה ומשך הליכה.
18% מהנשים דיווחו כי לא הלכו באופן קבוע, בעוד ש-32% דיווחו כי הלכו במהירות.
הנשים קובצו לחמש רמות פעילות גופנית: פחות מ-3.75 שעות MET בשבוע (12,355 נשים), 3.75-7.4 שעות MET בשבוע (5,877 נשים), 7.5-14.9 שעות MET בשבוע (7,752 נשים), 15-22.4 שעות MET בשבוע (5,396 נשים) ו-22 שעות MET ומעלה בשבוע (8,255 נשים).
הנשים גם סווגו לדרגות קצב-הליכה: 0 מיילים/שעה, עד 2 מיילים לשעה, 2-2.9 מיילים לשעה ו-3 מיילים לשעה ומעלה.
בהשוואה לנשים הכי פעילות, באלו הכי פעילות תועדה שכיחות מוגברת של סוכרת (3.5% לעומת 1.5%) או יתר לחץ דם (30% לעומת 21%), עישון (19% לעומת 9%) וממוצע מדד מסת גוף גבוה יותר (28 לעומת 25), עם סיכוי נמוך יותר לקבלת טיפול הורמונאלי חליפי (39% לעומת 44%) או צריכת אלכוהול (35% לעומת 49%).
במהלך חציון מעקב של 17 שנים, 635 נשים פיתחו אי-ספיקת לב.
החוקרים זיהו קשר הפוך בין פעילות גופנית ובין הסיכון לאי-ספיקת לב לאחר תקנון לגיל, עישון, אלכוהול, אספירין, טיפול הורמונאלי חליפי, יתר לחץ דם ופרפור פרוזדורים. עם זאת, הקשר נחלש לאחר הוספת קצב הליכה לתקנון.
בהשוואה לנשים שלא הלכו בשעות הפנאי, בנשים שהלכו בקצב המהיר ביותר תועד סיכון מופחת ב-48% להתפתחות אי-ספיקת לב וירידה של 41% בסיכון לתוצא זה, לפני ואחרי תקנון לפעילות גופנית.
מתוך כנס ה-AHA
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!