רופאים עשויים לסייע לנשים להפסיק טיפול בהורמונים ע”י הדרכתן בנוגע לבקרת תסמינים וגישות התמודדות עם התסמינים, כך עולה מתוצאות סקר טלפוני, שפורסמו במהלך חודש ינואר בכתב העת Journal of Women’s Health.
החוקרים ערכו סקר שכלל 802 נשים משתי מערכות בריאות, שניסו להפסיק טיפול הורמונאלי, עם שיעורי הצלחה שעמדו על 58%. מהנתונים עלה כי סיכויי ההצלחה להפסקת הטיפול ההורמונאלי היו גבוהים כפליים במקרים בהם הרופאים המליצו לנשים להפסיק את הטיפול והיו גבוהים פי שלוש במקרים בהם פותחו גישות התמודדות עם התסמינים של גמילה מטיפול הורמונאלי.
הנשים במחקר היו בגילאי 45-70 שנים, ונכללו בתקופה שבין ינואר 2005 ועד מאי 2006. כל הנשים ניסו להפסיק את הטיפול ההורמונאלי לפחות פעם אחת.
ניתוח הנתונים התבסס על 465 נשים שהצליחו להפסיק את הטיפול ו-337 שלא הצליחו בניסיון זה.
בהשוואה לנשים שלא הצליחו להפסיק את הטיפול התרופתי, באלו שהפסיקו בהצלחה את הטיפול מצאו החוקרים כי משך הטיפול ההורמונאלי היה קצר יותר, עם מספר ניסיונות קטן יותר להפסקת הטיפול ומדדי מסת גוף נמוכים יותר. נשים אלו גם הציגו גישות חיוביות יותר בנוגע למנופאוזה כתהליך טבעי ובנוגע להפסקת טיפול הורמונאלי.
בסיכומו של דבר, 67% מהנשים דיווחו כי החליטו בעצמן להפסיק את הטיפול ההורמונאלי , ו-44% דיווחו כי החליטו להפסיק את הטיפול בעקבות המלצת הרופא.
נשים עם ניסיון מוצלח להפסקת הטיפול דיווחו לעיתים קרובות יותר כי המלצת הרופא הייתה הסיבה להפסקת הטיפול (30.8% לעומת 20.8%). גורמים נוספים להפסקת הטיפול בנשים אלו כללו העדר שיפור בתסמינים עם הטיפול (7.3% לעומת 1.8%), דימום לדני תחת הטיפול (3.0% לעומת 0.9%) והתפתחות בעיות רפואיות אחרות שאינן קשורות לטיפול ההורמונאלי (7.3% לעומת 1.8%).
נשים שלא הצליחו להפסיק את הטיפול נטו יותר לדווח כי הגורם להפסקת הטיפול היו כלי התקשורת (16.3% לעומת 13.8%) או שהפסיקו את הטיפול מאחר וסלדו מכדורים (11% לעומת 5.6%).
בכל הנוגע לגישה להפסקת הטיפול, אלו שהצליחו בהפסקת הטיפול נטו יותר להפסקה חדה של הטיפול (61% לעומת 51%).
נשים שלא הצליחו בניסיון הפסקת הטיפול נטו יותר לדווח כי כאשר ניסו להפסיק את הטיפול החל לסבול משמעותית מתסמיני מנופאוזה (כולל גלי חום, הפרעות שינה ויובש לדני).
באשר לגישות לניסיון הפסקת הטיפול, אלו שהצליחו להפסיק את הטיפול דיווחי כי למדו להתמודד עם התסמינים (82.4% לעומת 60.1%) וכי ערכו שינויים התנהגותיים (57.9% לעומת 50.4%).
מניתוח רב-משתנים עלה כי הסיכוי להפסקה מוצלחת של הטיפול ההורמונאלי היה גבוה יותר משמעותית בנשים שקיבלו המלצה מהרופא להפסיק את הטיפול (יחס סיכויים של 2.57), בהעדר שיפור בתסמינים עם הטיפול (יחס סיכויים של 4.03), בנוכחות דימום לדני (יחס סיכויים של 4.85), או במקרים בהם התפתחו בעיות רפואיות שאינן קשורות (יחס סיכויים של 12.03) במהלך הטיפול; בנשים שלמדו להתמודד עם התסמינים (יחס סיכויים של 3.50); בנשים שהתייחסו בגישה חיובית יותר למנופאוזה (יחס סיכויים של 2.50) והפסקת טיפול הורמונאלי (יחס סיכויים של 8.70). בנוסף, בנשים עם ניסיון יחיד להפסקת הטיפול תועדו סיכויי הצלחה גבוהים יותר, בהשוואה לנשים עם 3 ניסיונות קודמים, או יותר, להפסקת הטיפול.
מנגד, הסיכויים להצלחה היו נמוכים יותר משמעותית בנשים שסבלו מבעיות שינה לאחר הפסקת הטיפול (יחס סיכויים של 0.40) או חוו שינויי מצב רוח או דיכאון לאחר הפסקת הטיפול (יחס סיכויים של 0.61).
מנגד, הסיכויים להפסקה מוצלחת של הטיפול ההורמונאלי היו נמוכים במחצית בנשים שפיתחו בעיות שינה או שינויים במצב הרוח או דיכאון במהלך ניסיון הגמילה מהטיפול.
מהעדויות עולה כי נשים רבות ינסו ויכשלו בהפסקת טיפול הורמונאלי, ולא ידוע מהי הגישה האופטימאלית להפחתת הסיכון להישנות התסמינים. הממצאים מדגישים את חשיבות הרופא הן בקבלת ההחלטה להפסקת הטיפול ההורמונאלי והן על הסיכויים להפסקה מוצלחת של הטיפול ומדגישים את חשיבות ניטור זהיר של התסמינים בנשים המנסות להפסיק את הטיפול.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!