ממחקר חדש שפורסם בכתב העת The Journal of Bone & Joint Surgery עולה כי למעט כוח האחיזה, אין הבדל בתוצאות טיפול ניתוחי וטיפול לא-ניתוחי במבוגרים מעל גיל 65 עם שבר לא-יציב ועם תזוזה של עצם הרדיוס.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי למרות נטייה להעדיף קיבוע פנימי של שברי עצם הרדיוס הדיסטאלי במבוגרים, בספרות הרפואית אין מחקרים אקראיים הולמים שערכו השוואה בין רדוקציה פתוחה וקיבוע פנימי עם פלטת נעילה וולארית ובין טיפול לא-ניתוחי (גבס). במחקר הנוכחי ביקשו החוקרים להשוות בין שתי הגישות בטיפול בשברים לא יציבים ועם תזוזה של עצם הרדיוס הדיסטאלי בחולים בגיל 65 ומעלה.
מדגם המחקר כלל 73 משתתפים עם שבר לא-יציב ועם תזוזה של עצם הרדיוס הדיסטאלי, שחולקו באקראי לטיפול ניתוחי (ORIF Open Reduction & Internal Fixation) עם פלטת נעילה וולארית (36 משתתפים) או רדוקציה סגורה עם גבס (37 משתתפים). החוקרים בחנו את התוצאות על-סמך מדדי PRWE (Patient-Rated Wrist Evaluation); DASH (Disabilities of the Arm and Hand); דרגת האב; טווח התנועה של שורש כף היד; שיעור הסיבוכים; ומדדים רדיוגרפיים.
מהתוצאות עולה כי אין הבדל מובהק בין שתי הקבוצות בכל הנוגע לטווח התנועה או דרגת הכאב במהלך תקופת המעקב (p>0.05). בחולים בקבוצת טיפול ניתוחי מדדי DASH ו-PRWE היו נמוכים יותר, עדות לתפקוד טוב יותר של שורש כף היד, בשלב המוקדם לאחר הניתוח (p<0.05), אך ללא הבדל מובהק לאחר שישה חודשים ושנה. כוח האחיזה היה טוב יותר משמעותית בכל נקודות הזמן בקבוצת הטיפול הניתוחי (p<0.05). מדדים רדיוגרפיים (Dorsal Radial Tilt, Radial Inclination, Radial Shortening) היו טובים יותר משמעותית בעקבות טיפול ניתוחי, בהשוואה לטיפול לא-ניתוחי בנקודת המעקב האחרונה (p<0.05). מספר הסיבוכים היה גבוה יותר משמעותית עם טיפול ניתוחי (13 לעומת 5, p<0.05).
החוקרים מסכמים וכותבים כי לאחר 12 חודשי מעקב, טווח התנועה, דרגת הכאב ומדדי PRWE ו-DASH היו דומים עם טיפול ניתוחי וטיפול לא-ניתוחי. בקבוצת הטיפול הניתוחי כוח האחיזה היה טוב יותר לאורך כל תקופת המחקר. שחזור אנטומי לא הביא לכל שיפור מבחינת טווח התנועה או היכולת לבצע פעילויות יומיומיות.






תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!