מנתונים שהוצגו במהלך הכנס השנתי מטעם ה-ASCO (American Society for Radiation Oncology) עולה כי תוצאות ההישרדות בחולים עם סרטן ריאות מסוג NSCLC (Non-Small Cell Lung Cancer) מתקדם-מקומית, לא-נתיח, לאחר טיפול כימותרפי וקרינתי הן הרבה יותר טובות מכפי שהעריכו בעבר.
הממצאים העדכניים ממחקר RTOG 0617 מעידים כי שיעורי ההישרדות לאחר חמש שנים הם גבוהים למעלה מכפליים מהצפוי. חמש שנים לאחר טיפול במינון סטנדרטי של 60 Gy ב-30 פרקציות, שיעורי ההישרדות הכוללים עמדו על 32%. נתונים מ-National Cancer Institute הצביעו על שיעורי הישרדות לאחר חמש שנים בטווח 5-14%.
מדובר במחקר רב-מרכזי, בשלב 3, שהשווה בין מינון גבוה של טיפול קרינתי ובין טיפול במינון סטנדרטי בשילוב עם כימותרפיה. ניתוח משני שימש להערכת ההשפעה של תוספת הטיפול ב-Cetuximab למשטר הכימותרפי.
מדגם המחקר כלל 544 חולים (496 זמינים לניתוח הנתונים) עם NSCLC לא-נתיח בשלב III, שחולקו באקראי לטיפול במינון סטנדרטי של 60 Gy או במינון גבוה של 74 Gy, שניתנו בפרקציות של 2 Gy כל יום בגישת IMRT (Intensity Modulated Radiation Therapy) או קרינה קונפרומאלית תלת-ממדית. החולים חולקו עוד באקראי לטיפול ב-Cetuximab.
חציון משך המעקב אחר השורדים עמד על 5.1 שנים. חציון ההישרדות הכול היה גבוה יותר באלו בקבוצת הטיפול במינון סטנדרטי (28.7 חודשים לעומת 20.3 חודשים, יחס סיכון של 1.35). לאחר חמש שנים, שיעורי ההישרדות הכוללים היו גבוהים יותר משמעותית עם טיפול קרינתי במינון סטנדרטי (32.1% לעומת 23%).
שיעורי ההישרדות ללא-התקדמות לאחר חמש שנים הצביעו גם על יתרון טיפול במינון סטנדרטי (18.3% לעומת 13%).
החוקרים מדווחים כי מניתוח רב-משתני עלה כי ההבדל בהישרדות הכוללת נבע בעיקר ממינון הקרינה, נפח אתר המטרה המתוכנן, נפח המטופלים במרכז הרפואי, נוכחות אזופגיטיס/דיספגיה ויחס מינון/נפח לב.
שיעורי כשל מקומי, אזורי ומרוחק נטו גם כן לטובת המינון הסטנדרטי, אם כי ההבדלים לא היו מובהקים סטטיסטית. שיעורי כשל מקומי עמדו על 38.2% לעומת 45.7%; שיעורי כשל אזורי עמדו על 35.7% לעומת 38.4% ושיעורי כשל מרוחק עמדו על 52.3% לעומת 57.6%.
באופן לא-מפתיע, רעילות על-רקע הטיפול הייתה בולטת יותר בקבוצת המינון הגבוה. תועדו שלושה מקרי תמותה על-רקע הטיפול בקבוצת הטיפול הסטנדרטי לעומת תשעה מקרי תמותה בקבוצת המינון הגבוה. שיעורי רעילות בדרגה 3 ומעלה היו גם כן גבוהים יותר, כולל שיעורי דיספאגיה (3.2% לעומת 12.1%) ואזופגיטיס (5% לעומת 17.4%).
חציון ההישרדות הכולל בקבוצת הטיפול ב-Cetuximab עמד על 24 חודשים לעומת 24 חודשים בקבוצת הפלסבו (יחס סיכון של 1.0). לא תועדה תועלת לתוספת Cetuximab למשטר הטיפול בחולים עם מדדי EGFR H גבוהים מ-200, זאת בניגוד לממצאי מחקר קודם בנושא. לשימוש ב-Cetuximab גם לא הייתה תועלת.
מתוך כנס ה-ASTRO
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!