מממצאי מחקר חדש בשלב 2 עולה תועלת דומה לג’ל טמוקסיפן חדש המשמש לטיפול מקומי באזור השד, בהשוואה לטיפול פומי בטמוקסיפן, עם שכיחות נמוכה יותר של תופעות לוואי עקב הטיפול.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי טיפול טרנסדרמאלי מקומי לשד עשוי להביא להעברה יעילה של התרופה לאתר המטרה, תוך הפחתת הסיכון לתופעות לוואי סיסטמיות. כעת הם ערכו מחקר אקראי, כפל-סמיות, מבוקר-פלסבו, בשלב II, להשוואת ג’ל 4-OHT (4-Hydroxytamoxifen) אל מול טיפול פומי בטמוקסיפן בנשים עם DCIS (Ductal Carcinoma In Situ).
27 נשים לפני מנופאוזה ולאחר מנופאוזה חולקו באקראי לטיפול בג’ל טמוקסיפן או טיפול פומי, למשך 6-10 שבועות לפני הניתוח. בדיקות שימשו להערכת ריכוז טמוקסיפן והמטבוליטים שלו בדם, נוזל מהפטמה ורקמת שומן בשד. תוצא הסיום העיקרי היה נוכחות Ku67 בנגעי DCIS, כפי שנקבע באמצעות בדיקות אימונוהיסטוכימיות. בדם, רמות IGF1 (Insulin-Like Growth Factor), SHBG (Sex Hormone Binding Globulin) וריכוז חלבוני קרישה.
רמות Ki67 לאחר הטיפול ירדו בהיקף של 3.4% בקבוצת הטיפול בג’ל 4-OHT וב-5.1% עם טיפול פומי בטמוקסיפן (p<=0.03). ריכוז 4-OHT בדם עמד על 0.2 ו-1.1 ננוגרם למ”ל בקבוצת הטיפול בג’ל טמוקסיפן ובקבוצת הטיפול הפומי, בהתאמה (p=0.0003), בעוד שריכוז 4-OHT ברקמת השומן בשד עמד על 5.8 ננוגרם לגרם בקבוצת הטיפול בג’ל ועל 5.4 ננוגרם לגרם בקבוצת הטיפול הפומי (p=0.088). מהנתונים עולה עליה משמעותית בריכוז SHBG, פקטור VIII ו-vWF (Von Willebrand Factor) וירידה משמעותית ברמות IGF1 עם טיפול פומי בטמוקסיפן, אך לא עם טיפול בג’ל 4-OHT.
שיעורי ההיארעות של גלי חום היו דומים בשתי הקבוצות.
החוקרים מסכמים וכותבים כי ההשפעות האנטי-פרוליפרטיביות של ג’ל 4-OHT הנמרח על עור השד היו דומות להשפעות של טיפול פומי בטמוקסיפן, אך ההשפעות על מדדי קרישה ותפקודים אנדוקריניים הייתה קטנה יותר. ממצאים אלו תומכים בהשלמת מחקרים נוספים להערכת טיפול מקומי ב-DCIS ומניעת סרטן שד.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!