מאת ד”ר אולה קראסיק

ממחקר חדש אשר הוצג בכנס של הקונגרס האמריקאי להשתלה (American Transplant Congress 2011 ) עולה כי מטופלים עם מחלת כליות מסוג ESRD (או end-stage renal disease ) וסיפור של ארועים לבביים והתערבות לבבית יכולים לעבור השתלת כליות, אך לאור הסיכון הגבוה לארוע לבבי סביב הניתוח, יש צורך בהשגחה צמודה וערנות גבוהה. לדברי החוקרים מחלת לב עם או בלי התערבות טרם ההשתלה מורידה את ההשרדות לטווח הארוך של המטופל, וכן נוטה לקצר את ההשרדות של השתל.

למרות שהשתלת כליה מאטה את התקדמות המחלה הקרדיווסקולרית במטופלים עם ESRD , מחלת לב עדיין מהווה את הגורם השכיח ביותר למוות במטופלים אלה. מטופלים בסיכון גבוה עם מחלת לב ו-ESRD עשויים לקבל סרוב לעבור השתלת כליה בשל חששות מתחלואה ותמותה סביב ההשתלה. במחקר זה בדקו החוקרים תוצאות של מטופלים עם מחלת לב לאחר השתלת כליה, עם או בלי התערבות לבבית לפני הניתוח. החוקרים בדקו נתונים רטרוספקטיביים של 714 השתלות כליה.

המטופלים חולקו ל-3 קבוצות:

1 מטופלים אשר עברו התערבות לבבית לפני הניתוח (83 מטופלים)

2 מטופלים עם מחלה לבבית שלא עברו התערבות לבבית לפני הניתוח (88 מטופלים)

3 מטופלים ללא מחלת לב מתועדת (543 מטופלים)

ההתערבויות הנפוצות ביותר בקבוצה 1 הייתה צנתור עם או בלי הכנסת תומכן (30 מטופלים) וניתוח מעקפים (39 מטופלים). מטופל אחד היה לאחר השתלת לב. בקבוצה 2 ל-36 מטופלים הייתה מחלה כלילית ול-32 אי ספיקת לב. החוקרים מצאו הבדלים מובהקים בין נתוני הבסיס של המטופלים בקבוצות השונות גיל ממוצע (54.6 בקבוצה 1, 51.2 בקבוצה 2, 45.0 בקבוצה 3, P<0.001 ), שכיחות של סכרת (39%, 35%, 15%, P<0.001 ), וקבלת שתל כליה מתורם חי (35%, 33%, 39%, P=0.02 ). מעל מחצית מהמטופלים (55-59%) בכל הקבוצות היו גברים, ו-53-67% ממוצא אפרו-אמריקאי. שכיחות של השתלה חוזרת (retransplant ) הייתה 11-12% בכל הקבוצות.

החוקרים לא מצאו הבדל משמעותי בשיעור של תפקוד מאוחר של השתל (delayed graft function ) בין הקבוצות (41%, 32%, ו-30% עבור קבוצות 1, 2, ו-3 בהתאמה), או בשיעור דחייה תאית חריפה (acute cellular rejection ) במהלך שנה 1 לאחר ההשתלה (טווח של 5-9%). החוקרים מצאו כי שיעור האשפוזים ביחידת טיפול נמרץ הייתה כמעט כפולה בקבוצות 1,2 יחסית לקבוצה 3 (16.9%, 15.9% לעומת 8.7%, P=0.02 ).

מבחינת סיבוכים קרדיאליים סביב הניתוח בקבוצה 1 10% מהמטופלים סבלו מאוטם שריר הלב (MI ), לעומת 2.0% בקבוצה 2 או 0.7% בקבוצה 3. הפרעות קצב סביב הניתוח ארעו ב-12% בקבוצה 1, 5% בקבוצה 2, ו-3% בקבוצה 3 (בהשוואה של קבוצה 1 לעומת קבוצות 2,3 P=0.02 ).

לא נמצא הבדל משמעותי בהשרדות המטופלים לאחר חודש 1 ולאחר שנה 1 (טווח של 93.2-97.6%), וכן לאחר 3 שנים (טווח של 86.1-94.0%). לאחר 5 שנים, נמצא הבדל בהשרדות בין המטופלים מקבוצה 1 (71.4%) לבין המטופלים מקבוצות 2 ו-3 (83.5% ו-88.1% בהתאמה), P=0.04 . שיעור השרדות השתלים הדגים מגמה דומה, ללא הבדל משמעותי בכל נקודת זמן. לאחר 5 שנים, השרדות השתל הייתה 68.3% בקבוצה 1, 72.7% בקבוצה 2, ו-80.0% בקבוצה 3.

שיעור התמותה הכוללת היה נמוך יותר בקבוצה 3 (13%) מאשר בקבוצות 1 ו-2 (24% ו-20%), P=0.01 . אמנם, בניגוד לציפיות החוקרים, לא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות בסיבות השונות למוות. תמותה מסיבה קרדיווסקולרית היוותה 7% בקבוצה 1, 5% בקבוצה 2, ו-3% בקבוצה 3. זיהומים היוו סיבת תמותה ב-4-6% וארועים מוחיים ב-1-2%. ב-4-9% מהמקרים סיבת המוות לא הייתה ידועה.

החוקרים מצאו מגמה לכשלון השתל יותר בקבוצה 1 (29%) לעומת קבוצות 2 (18%) ו-3 (20%), P=0.13 . הסיבה השכיחה ביותר לכשל השתל הייתה chronic allograft nephropathy בכל הקבוצות (טווח של 11-14%). כשל שתל בשל acute cellular rejection נמצא ב-5-6% בקבוצות 1,2 ורק ב-1% בקבוצה 3.

החוקרים מסכמים וכותבים כי מחלת לב, עם או בלי התערבות טרם ההשתלה, מפחיתה את השרדות המטופל לאחר השתלת כליה. כמו כן, מחלת לב נוטה להפחית את השרדות השתל לטווח הארוך. השיעור הגבוה של ארועים לבביים סביב ההשתלה במטופלים אלה מצריך מעקב צמוד יותר וערנות גבוהה מצד הצוות המטפל. אמנם, אין לשלול ממטופלים אלה את הזכות להשתלת כליה.

American Transplant Congress (ATC) 2011

לידיעה במדסקייפ