בתכנית האקטואליה של סוף השבוע בערוץ 10 בהנחיית רביב דרוקר ועופר שלח נערך דיון באולפן בהשתתפות יו”ר ועדת סל הבריאות, פרופ’ מורדכי שני. לפני הראיון הציגה כתבת הבריאות של הערוץ, מירב סריג כתבה שהכינה ושניסתה לבחון אם יש הצדקה למחירים ה”מטורפים” של התרופות הביולוגיות (אוסטין וארביטוקס), ולמעשה להעלות את השאלה אם ההפגנות והשביתות לא צריכות להיות למעשה מכוונות כנגד הממשלה אלא כנגד חברות התרופות עצמן.
כותב שורות אלה, עורך מדור מינהל ושיווק, אף התראיין במסגרת הכנת הכתבה, אך מסיבות מובנות הובאו רק חלק קטן מדבריו.
האם באמת המחירים “מופקעים” ? למען האמת, קשה לאמר. עלויות הפיתוח הגבוהות והזמן הקצר יחסית להחזר ההשקעה תחת הגנת פטנט פורטו והוסברו בכתבה ומוכרים ודאי. אבל האם באמת המחיר צריך להיות עשרות אלפי ש”ח לחודש או שאולי מחצית מהמחיר גם תספק תשואה נאותה לחברה…??
בשוק תחרותי וחופשי אין כידוע מושג כזה: “מחירים מופקעים”. אך שוק התרופות אינו שוק כזה וכידוע הוא פועל תחת תנאים שגורמים ל”כשל שוק”. כאשר הצרכן/מטופל אינו משלם בדר”כ על התרופות אלא ביטוח הבריאות הממלכתי, כאשר הביקושים מאוד קשיחים, וכאשר הגורם הקובע את הטיפול (הרופא) אינו זה שצריך לשאת בהוצאה – מתרחש “כשל שוק” שלא יכול לאפשר כלכלת שוק חופשית לגמרי.
הכלי הכמעט יחידי שיכול להכניס לשוק הזה רציונליזציה וכללים “בריאים” של תחרות חופשית הוא שימוש של מערכת הבריאות במדדי עלות/תועלת. כשעובדים עם פרמטרים כאלה ומסכימים כי קיים גבול עליון לעלות שמוכנים לשלם תמורת תועלת (במונחי תוחלת ואיכות חיים או QUALY ) יש לפחות גבול רציונלי למחירים שחברות התרופות יכולות לנקוב. כשאין כזה גבול, וכשמפעילים לחץ ציבורי באמצעות שביתות והפגנות – אכן, עלול להיווצר מצב ש”כל מחיר פוגע”. לכן, תשובתו של פרופ’ שני למראיינים שלמרות הקדמת התקציב של 2007 אין זה עדיין ודאי שאריבטוקס ואוסטין יכנסו לסל היא נכונה, אם כי בסיטואציה שנוצרה, קשה להניח שועדת הסל “תעז” שלא לתעדף את שתי התרופות המדוברות הללו שוב… אגב ניתוח כלכלי/רפואי שנערך על הארביטוקס לסרטן מעי הגס (קו טיפול שלישי) מצא יחס עלות לתוספת QUALY של כ-40,000 $, יחס שנחשב בעולם המערבי כסביר, ויחסית לטיפול בחולי סרטן – אפילו טוב מאוד. לעיון בתקציר הניתוח הכלכלי-רפואי הקליקו כאן.
הצעות שנשמעו גם בכתבה והוזכרו גם בעבר היו ליצור מנגנון פיקוח על מחירים. אילו עלולות להיות בעייתיות ולא כל כך מעשיות. (כיום הפיקוח על המחירים בארץ הוא באמצעות השוואה למחירים האירופאים, שרק בימים האחרונים אף נעשה בהם שינוי). מכיוון שמדובר במחירים בינ”ל, ולרוב, התרופות הללו נכנסות קודם לשוק בארה”ב זה אומר שבמידה ויוחלט על פיקוח, יהיה צורך להתחיל בו שם. נראה לנו שיהיה קשה מאוד ליצור מנגנון פיקוח מחירים יעיל שאכן יבדוק את המחיר ביחס להשקעת הפיתוח והוצאות יצור, שיווק וכד’. החשבונות הללו יכולים להיות כל כך מסובכים ומורכבים, ותלויים בכל כך הרבה הנחות והשערות, שקשה יהיה לסמוך עליהם. מה שיותר חשוב הוא לקבוע שסבסוד המדינה יהיה תלוי ביחסי עלות/תועלת סבירים.
בעניין זה יש אולי סוג אחד של תרופות שצריך להיות יוצא מן הכלל, ושבו כן יש מקום לבדיקה ופיקוח מקיפים יותר, והכוונה לתרופות למחלות נדירות (“יתומות”). במחלות יתומות אנו יודעים שיחסי עלות/תועלת של התרופות יהיו הרבה מעבר ליחסי עלות/תועלת בתרופות רגילות. מסיבות אנושיות המדיניות היא למרות זאת לאפשר טיפול בחולים במחלות נדירות. מכיוון שהקריטריונים הרגילים של העלות/תועלת (למשל עלות לשנת חיים מתוקנת איכות חיים מתחת ל-50,000 $) לא יסייע כאן, אזי נראה לנו שבהסכם הג’נטלמני שבין הרשויות לחברה המייצרת, לפיו תומכים בטיפול בתרופה למרות שאין לכך רציונל כלכלי/רפואי, – שעל החברה לפחות להוכיח שהמחיר שהיא מבקשת רציונלי ו”הגון” מבחינת התשואה להשקעה.
ובעניין זה, כאשר תרופה מאוד יקרה עם יחסי עלות/תועלת מעל המקובל זוכה לפתע להרחבת שימוש מאוד משמעותית, בדיוק כמו המקרה של הרצפטין, מן הראוי לדעתנו שהרשויות במקרה זה יטילו הגבלה על מחיר התרופה. אם היא כבר לא “יתומה” – אז מחירה יכול להיות כבר סביר יותר…
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!