במאמץ לרסן את העלייה באחוזי השעלת, האקדמיה האמריקאית לילדים (AAP) ממליצה כיום על מתן חיסון בוסטר של טטנוס/דיפטריה למתבגרים המכיל גם שעלת אצלולרית.
מ-1976 עד 2004, מספר מקרי השעלת שדווחו בשנה בארה”ב עלה מ-1010 ליותר מ-25,000 – המספרים הגבוהים ביותר משנות ה-50. כשליש מהמקרים ב-2004 כללו מתבגרים.
דעיכת החיסון היא גורם משמעותי למקרי השעלת במתבגרים ומבוגרים. באופן כללי, החיסון הניתן בילדות משפיע לעיתים רחוקות יותר מ-10 שנים. לאחר ההדבקה, חולים בקבוצת גיל זו יכולים להעביר את הפתוגן ליותר אנשים פגיעים, כמו יילודים שמערכת החיסון שלהם אינה מושלמת.
בהצהרתם, המליצו ה-AAP כי מתבגרים יקבלו חיסון דחף Tdap, ולא חיסון טטנוס/דיפטריה. הגיל האופטימלי הוא בין 11-12 שנים.
לבני נוער שכבר קיבלו את חיסון הטטנוס/דיפטריה, ה-AAP מייעץ לתת מנה יחידה של Tdap, בעדיפות לתת לפחות 5 שנים לאחר החיסון הקודם להפחתת התגובה המקומית והסיסטמית. מרווח קצר יותר, עם זאת, יכול להתאים במסגרות בסיכון גבוה לשעלת.
כאשר Tdap וחיסון מנינגוקוקלי טטרוולנטי ניתנים יחד, יש לתת אותם באותו הביקור. אם לא אפשרי, הסדר אינו חשוב, אך יש לתת אותם במרווח של חודש לפחות.
ההגיון מאחורי האסטרטגיה הוא לספק הגנה ישירה למתבגרים. עם יישום ההמלצות, יתרון לא ישיר ישפיע גם על קבוצות גיל אחרות ואנשים לא מחוסנים. לאסטרטגיה העולמית של חיסון Tdap בגיל 11-12 עלות-תועלת גבוהה.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!