מטרת המחקר היתה לתאר את התגובה הרגשית של רופאים למוות שאירע לאחרונה של מטופל “ממוצע” שלהם, ולחקור את ההשפעה רמת ההכשרה של הרופא על תגובתו.
השתתפו במחקר 188 רופאים מסייעים ( attending physicians ) , רופאי בית( residents) , ומתמחים שטיפלו ב-68 מטופלים שמתו בבית החולים. רב הרופאים, כ-74% מהם, דיווחו על חוויות מספקות בטיפול במטופל הגוסס. רופאים דיווחו על רמה בינונית של תגובה רגשית מהמוות. רמה של הכשרה לא נקשרה לתגובה הרגשית, אך מתמחים דיווחו כי היו צריכים תמיכה רגשית משמעותית יותר מאשר רופאים אחראיים. אף שרב הרופאים הצעירים דנו על מות החולה עם הרופא האחראי, פחות מרבע מהמתמחים ומה-residents מצאו בסגל הבכיר מקור עוזר ויעיל לתמיכה.
מסקנות החוקרים קובעות כי רופאים שמבלים זמן ארוך יותר בטיפול במטופלים שלהם מצליחים להכיר אותם יותר לעומק אך דבר זה גם חושף אותם לפגיעות רבה יותר לתחושה של אובדן באם המטופל מת. צוותים רפואיים יכולים להשיג תועלת מתחקור ותשאול בתוך המחלקה על מנת לתת לרופאים הצעירים יותר הזדמנות לחלוק תגובות רגשיות ולהרהר על מותו של המטופל.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!